חזרתי אנשים! יש התקדמות!!!(בזכותכם)
היי כולם!! אתם לא תאמינו!!! (לכל מי שלא מכיר את הסיפור שלי, שיסגור את ההודעה הזאת, פשוט חבל לא על הזמן...) טוב אז ככה: היום אני חוזר הביתה מהחבר שלי שהתארחתי אצלו בחג השני (כמו שאמרתי לכם...), אני לא מספיק להוריד את התיק מעלי, וכבר אחי הקטן אומר לי: "אליאור, חיפשו אותך!" שאלתי אותו: "מי?" אז הוא נקב בשמו של אחיה הקטן ממני בשנתיים (לא החילוני...), באותה רגע כבר קיבלתי ת'שוק של חיי, ואז שאלתי אותו (מנסה להסתיר את הרעד שבקולי...) "מה הוא רצה?" אז אחי ענה: "הוא רוצה שתבוא אליו לסדר לו איזה בעיה במחשב, לא הבנתי כל-כך, תלך אליו". מיותר לציין שבאותו רגע החוורתי כסיד, ואז התחילה המלחמה. המלחמה של הבושה והפחד, מול הלב והרצון. (כמו תמיד אצלי...) הפחד ניצח, ואמרתי לעצמי ברגעים הראשונים: 'אני לא הולך, יהיה מה שיהיה...' ואז נזכרתי... נזכרתי בפורום הזה...נזכרתי בכל אחד ואחד מכם...בכל הניסיונות והרצון הטוב שלכם לעזור...נזכרתי בכל אלה שמשאירים לי הודעות עידוד במסרים...נזכרתי בכל אלה שעוזרים לי באיי סי קיו... נזכרתי בעצמי, בעתידי וברצוני...והכי חשוב, נזכרתי בליבי והייסורים שאני מייסר את עצמי ימים כלילות. וניצחתי שוב...ניצחתי את האני הפחדן שלי. וקבעתי לעצמי באותו רגע: 'אני הולך ויהי מה!' ולפני שיחזרו הפחד והחששות עשיתי סיבוב במקום, ויצאתי לכיוון הכל כך מוכר לי מרוב שיטוטים שם. צעדתי במהירות (יותר נכון ריחפתי..) כשכל הזמן אני עושה שיחזור מוחי , של כל הדברים שאמרתם לי פה. נכנסתי לחצר ודפקתי בדלת. הלב שלי החליט לרקוד טראנס. ניראה לי כאילו העולם נעצר עכשיו. כל הבריאה. פתאום... אבא שלה פתח לי. הייתה שתיקה ומבטים מוזרים (לא יודע למה...), ופתאום הוא צועק: "אליאור!!! מה שלומך?? מה מביא אותך סוף סוף אלינו?" עניתי בקול של עיזה שחוטה (ככה יצא לי באותו רגע.באמת.) "הבן שלך נמצא?", ואז הוא אמר לי:" כן הוא בחדר, ישן, לך אליו, תעיר אותו." נכנסתי לבית. כולי רועד. מצפה ל..לא יודע מה, (לא יהיה כל כך מדויק להגיד:"לגרוע מכול"...) מזלי שהוא ישן בחדר הראשון בפרוזדור ,ככה שלא הייתי צריך לעשות סיבובים בבית שלה... הבחור ישן שנת ישרים... איך אני יעיר אותו??? התחלתי לשיר (חרישית) שיר מהסליחות: "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים" וכו'. הוא קם ושמח שבאתי וכאן התחלתי לדבר איתו על הבעיה שיש לו במחשב ואיך אני יכול לעזור וכו' (כמובן שחירבשתי לו שטויות, בכלל לא הייתי מרוכז...) תכל'ס, בסוף לא ראיתי אותה אבל כבשתי לעצמי עוד חלק בהריסת הבושה העצמית שלי. אין לי עוד אומץ (ככה נראה לי...) לעשות את מה שחלק מכם הציעו (ללכת אליה ולדבר איתה ישירות וכו'...) אבל הדבר שכל כך מפליא אותי, שפתאום, לא יודע למה, אני לא מפחד ללכת אליהם הביתה, ואני בטוח שאם הוא יזמין אותי אליו שוב (והוא הזמין...!!!) אני אלך אליו. אני קצת מבולבל מעצמי, סליחה אם חלק מכם מעקמים עכשיו את אפם ואומרים לעצמם: 'זה הכל?? כבר חשבתי שהיתה איזו שהיא התקדמות רצינית...', כי לי ובשבילי זאת התקדמות אדירה, (אני חושב...) ,הא..שכחתי..הוא הזמין אותי אליו כדי שאני אביא לו איזה משחק שהוא אוהב, ויהיה לי אותו עוד חודשיים (כן כן...נצח...) , בכל אופן, מה השלב הבא? האם להמשיך ולנסות? או שלא יודע מה תציעו...אני מאוד מבולבל ומרגש מעצמי, אז אנא מכם, הבינו ללבי. אליאור. נ.ב. תודה על הכל, אני מעריך אתכם מאוד. ואל תשכחו שמיום שלישי אני חוזר לישיבה, ככה שיהיה לי קשה מאוד, להגיע הביתה ולשמור על קשר.(תרתי משמע...)
היי כולם!! אתם לא תאמינו!!! (לכל מי שלא מכיר את הסיפור שלי, שיסגור את ההודעה הזאת, פשוט חבל לא על הזמן...) טוב אז ככה: היום אני חוזר הביתה מהחבר שלי שהתארחתי אצלו בחג השני (כמו שאמרתי לכם...), אני לא מספיק להוריד את התיק מעלי, וכבר אחי הקטן אומר לי: "אליאור, חיפשו אותך!" שאלתי אותו: "מי?" אז הוא נקב בשמו של אחיה הקטן ממני בשנתיים (לא החילוני...), באותה רגע כבר קיבלתי ת'שוק של חיי, ואז שאלתי אותו (מנסה להסתיר את הרעד שבקולי...) "מה הוא רצה?" אז אחי ענה: "הוא רוצה שתבוא אליו לסדר לו איזה בעיה במחשב, לא הבנתי כל-כך, תלך אליו". מיותר לציין שבאותו רגע החוורתי כסיד, ואז התחילה המלחמה. המלחמה של הבושה והפחד, מול הלב והרצון. (כמו תמיד אצלי...) הפחד ניצח, ואמרתי לעצמי ברגעים הראשונים: 'אני לא הולך, יהיה מה שיהיה...' ואז נזכרתי... נזכרתי בפורום הזה...נזכרתי בכל אחד ואחד מכם...בכל הניסיונות והרצון הטוב שלכם לעזור...נזכרתי בכל אלה שמשאירים לי הודעות עידוד במסרים...נזכרתי בכל אלה שעוזרים לי באיי סי קיו... נזכרתי בעצמי, בעתידי וברצוני...והכי חשוב, נזכרתי בליבי והייסורים שאני מייסר את עצמי ימים כלילות. וניצחתי שוב...ניצחתי את האני הפחדן שלי. וקבעתי לעצמי באותו רגע: 'אני הולך ויהי מה!' ולפני שיחזרו הפחד והחששות עשיתי סיבוב במקום, ויצאתי לכיוון הכל כך מוכר לי מרוב שיטוטים שם. צעדתי במהירות (יותר נכון ריחפתי..) כשכל הזמן אני עושה שיחזור מוחי , של כל הדברים שאמרתם לי פה. נכנסתי לחצר ודפקתי בדלת. הלב שלי החליט לרקוד טראנס. ניראה לי כאילו העולם נעצר עכשיו. כל הבריאה. פתאום... אבא שלה פתח לי. הייתה שתיקה ומבטים מוזרים (לא יודע למה...), ופתאום הוא צועק: "אליאור!!! מה שלומך?? מה מביא אותך סוף סוף אלינו?" עניתי בקול של עיזה שחוטה (ככה יצא לי באותו רגע.באמת.) "הבן שלך נמצא?", ואז הוא אמר לי:" כן הוא בחדר, ישן, לך אליו, תעיר אותו." נכנסתי לבית. כולי רועד. מצפה ל..לא יודע מה, (לא יהיה כל כך מדויק להגיד:"לגרוע מכול"...) מזלי שהוא ישן בחדר הראשון בפרוזדור ,ככה שלא הייתי צריך לעשות סיבובים בבית שלה... הבחור ישן שנת ישרים... איך אני יעיר אותו??? התחלתי לשיר (חרישית) שיר מהסליחות: "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים" וכו'. הוא קם ושמח שבאתי וכאן התחלתי לדבר איתו על הבעיה שיש לו במחשב ואיך אני יכול לעזור וכו' (כמובן שחירבשתי לו שטויות, בכלל לא הייתי מרוכז...) תכל'ס, בסוף לא ראיתי אותה אבל כבשתי לעצמי עוד חלק בהריסת הבושה העצמית שלי. אין לי עוד אומץ (ככה נראה לי...) לעשות את מה שחלק מכם הציעו (ללכת אליה ולדבר איתה ישירות וכו'...) אבל הדבר שכל כך מפליא אותי, שפתאום, לא יודע למה, אני לא מפחד ללכת אליהם הביתה, ואני בטוח שאם הוא יזמין אותי אליו שוב (והוא הזמין...!!!) אני אלך אליו. אני קצת מבולבל מעצמי, סליחה אם חלק מכם מעקמים עכשיו את אפם ואומרים לעצמם: 'זה הכל?? כבר חשבתי שהיתה איזו שהיא התקדמות רצינית...', כי לי ובשבילי זאת התקדמות אדירה, (אני חושב...) ,הא..שכחתי..הוא הזמין אותי אליו כדי שאני אביא לו איזה משחק שהוא אוהב, ויהיה לי אותו עוד חודשיים (כן כן...נצח...) , בכל אופן, מה השלב הבא? האם להמשיך ולנסות? או שלא יודע מה תציעו...אני מאוד מבולבל ומרגש מעצמי, אז אנא מכם, הבינו ללבי. אליאור. נ.ב. תודה על הכל, אני מעריך אתכם מאוד. ואל תשכחו שמיום שלישי אני חוזר לישיבה, ככה שיהיה לי קשה מאוד, להגיע הביתה ולשמור על קשר.(תרתי משמע...)
