חורף בשבילי... איך בשבילכם?
לפני שנתיים חיכיתי לחורף. הייתי יוצאת בלילות הקרירים של הסתיו, בתקופת החגים, הולכת ברגל לעבר האקס שגר מרחק קצר ממני ומדמייינת את החורף מגיע. את כוס השוקו, את הגשם מבעד לחלון ואת החיבוקים החמימים. מדמיינת את שנינו במעילים מחייכים ומאושרים. הוא לא איחר לבוא, מיסטר חורף הנחמד, תמיד היה מגיע בזמן וכל מה שחשבתי עליו היה מתקיים, בחיוך אחד ענקי. אני לא חושבת שיש בי את הכוח או אפילו את הרצון לשכוח איזה יום שישי אחד בתחילת דצמבר, כיתה י"א... נרגשת. מסתכלת על השעון ומדי פעם על המורה המשעממת לסוציולוגיה (אף פעם לא הקשבתי לה), בחלון טיפות גשם קטנות וקר, קר אבל חמים, מן הרגשה שמשהו מדהים הולך לקרות. הפלאפון שעל השולחן מהבהב. הוא פה. יוצאת מהשיעור, לא אכפת לי אם היא תתפוס אותי. מסדרת את המעיל שקניתי באותו שבוע, הפלאפון באחד הכיסים של המעיל (שדרך אגב, לא היה זול במיוחד) והעיניים בורקות. יורדת במדרגות הקטנות של השכבה שלי והולכת לכיוון הלובי. בקושי רב מתאפקת שלא לרוץ. והנה הוא מולי, מחייך את החיוך שכל כך מוכר לי, ושנינו רצים. ממש קומדיה רומנטית משובחת. מעדיפה נוטינג היל. מתחבקים, לא ראינו אחד את השני במשך שבוע. מחמיא לי על המעיל ואומר לי כמה שאני יפה. מחובקים, הולכים לכיוון חדר המורים. מתגאה בחייל האמיץ שלי שחזר הביתה ביום שישי ובא לקחת אותי. מברכים את המחנכת שלו לשלום, והוא לוקח אותי אליו הביתה. בום. יום שישי בצהרים, פחות משנתיים עברו. אני יושבת לבד במחשב. החורף עוד לא הגיע. חם מהרגיל, אומרים החזאים ואף חייל אמיץ לא מחכה לי,לא בבסיס ולא בבית. את בית הספר סיימתי לפני 4 חודשים. מי יודע למה החורף הזה מתעכב.. אף סוודר עוד לא יצא לנשום את הרוח הקרירה. המעיל, שעדיין אצלי, מתלונן על חום. הארון שלי לא מאוורר מספיק, הוא טוען. ואני עדיין מחכה לו, לחורף הזה.. למרות שאני לא שוכחת כמה טיפות של גשם יכולות להכניס אותי למצב של דיכאון.
לפני שנתיים חיכיתי לחורף. הייתי יוצאת בלילות הקרירים של הסתיו, בתקופת החגים, הולכת ברגל לעבר האקס שגר מרחק קצר ממני ומדמייינת את החורף מגיע. את כוס השוקו, את הגשם מבעד לחלון ואת החיבוקים החמימים. מדמיינת את שנינו במעילים מחייכים ומאושרים. הוא לא איחר לבוא, מיסטר חורף הנחמד, תמיד היה מגיע בזמן וכל מה שחשבתי עליו היה מתקיים, בחיוך אחד ענקי. אני לא חושבת שיש בי את הכוח או אפילו את הרצון לשכוח איזה יום שישי אחד בתחילת דצמבר, כיתה י"א... נרגשת. מסתכלת על השעון ומדי פעם על המורה המשעממת לסוציולוגיה (אף פעם לא הקשבתי לה), בחלון טיפות גשם קטנות וקר, קר אבל חמים, מן הרגשה שמשהו מדהים הולך לקרות. הפלאפון שעל השולחן מהבהב. הוא פה. יוצאת מהשיעור, לא אכפת לי אם היא תתפוס אותי. מסדרת את המעיל שקניתי באותו שבוע, הפלאפון באחד הכיסים של המעיל (שדרך אגב, לא היה זול במיוחד) והעיניים בורקות. יורדת במדרגות הקטנות של השכבה שלי והולכת לכיוון הלובי. בקושי רב מתאפקת שלא לרוץ. והנה הוא מולי, מחייך את החיוך שכל כך מוכר לי, ושנינו רצים. ממש קומדיה רומנטית משובחת. מעדיפה נוטינג היל. מתחבקים, לא ראינו אחד את השני במשך שבוע. מחמיא לי על המעיל ואומר לי כמה שאני יפה. מחובקים, הולכים לכיוון חדר המורים. מתגאה בחייל האמיץ שלי שחזר הביתה ביום שישי ובא לקחת אותי. מברכים את המחנכת שלו לשלום, והוא לוקח אותי אליו הביתה. בום. יום שישי בצהרים, פחות משנתיים עברו. אני יושבת לבד במחשב. החורף עוד לא הגיע. חם מהרגיל, אומרים החזאים ואף חייל אמיץ לא מחכה לי,לא בבסיס ולא בבית. את בית הספר סיימתי לפני 4 חודשים. מי יודע למה החורף הזה מתעכב.. אף סוודר עוד לא יצא לנשום את הרוח הקרירה. המעיל, שעדיין אצלי, מתלונן על חום. הארון שלי לא מאוורר מספיק, הוא טוען. ואני עדיין מחכה לו, לחורף הזה.. למרות שאני לא שוכחת כמה טיפות של גשם יכולות להכניס אותי למצב של דיכאון.
