ayb1
Well-known member
חוקרי המקרא הגיעו למסקנה שהתורה לא היתה ידועה, בוודאי לא כמקשה אחת, עד ימיו של יאשיהו (622 לפני הספירה)
כאשר קוראים לפני המלך את הספר, והוא מופתע מהכתוב בו וקורע את בגדיו (מלכים ב' כ"ב 11).
המלך מצווה על רפורמה מבהילה שעיקרה
- ריכוז הפולחן בירושלים, ביטול עבודת האל מחוץ לירושלים (הפולחן בבמות),
- השמדה טוטאלית של כל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו – פסלים, אשרות, מקומות פולחן, מזבחות.
- יש רק אמונה אחת שיש לה זכות קיום – האמונה בה', ויש רק מקום אחד שראוי לעבוד בו את האל.
הדויטרונומיסט הוא איש אמונה הסבור שכל הכתוב בספר דברים, כולל הצו להשמיד עובדי אלילים, הוא צו אלוהי
שחובה לקיימו לאותיותיו, ועל פי קנה מידה זה הוא מעריך את העם, את מנהיגיו ואת האירועים ההיסטוריים.
בדיקת הצעדים שנוקט יאשיהו מצביעה על כך שהספר, שעל פי ציווייו הוא פועל ברפורמה שלו, הוא ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו.
אני נוקט לשון יחיד – "דויטרונומיסט" – לגבי מי שדורש בתוקף מילוי הצווים בספר דברים – הגם שסביר להניח שמדובר באסכולה אמונית
שטביעות אצבעותיה מוחשות בכל נביאים ראשונים, ובמפוזר גם בכתובים שבתורה, אבל כיוון שמדובר במסר אחיד, כפי שאבאר בהמשך,
אני נוקט, כאמור, לשון יחיד.
ובכן, מהם הצווים הכתובים בספר דברים שהשפיעו על המלך יאשיהו לחולל את הרפורמה שלו?
ראשית, השמדת כל זכר לעבודת אלילים: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם
– את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש,
ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא." (דברים י"ב 3-2; ראו גם ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, ט' 16, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10, 20 ועוד).
אנו רואים עד כמה החשש שבני ישראל יעבדו אלוהים אחרים הוא במרכז האמונה בה', ועליה קמה ונופלת אמונה זאת.
אנחנו נמצא טביעת אצבע של הדויטרונומיסט בנושא הזה גם בשאר ספרי התורה.
לדוגמה: הוא שם בפיו של יעקב משפט שלא היתה כל סיבה שיעקב יאמר אותו: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: 'הסירו את אלוהי הנכר בתוככם
והיטהרו והחליפו שמלותיכם." (בראשית ל"ה 2). לתביעה כזאת יש הגיון אם היא נאמרת לציבור שחוטא באמונה זרה, אבל לאורך כל סיפור שהיית יעקב אצל לבן, בריחתו ממנו ומפגשו עם עשו – אין שום סטייה מהאמונה בה'.
(ראו הבלחות ברוח דויטרונומיסטית בנושא העבודה הזרה גם בשמות ל"ד 14-13, ויקרא י"ח 30-24, במדבר ל"ג 56-52).
שנית, הקביעה הקטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד
– מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'"
– "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך."
(שם, שם 14-13, וראה פסוקים 12-4).
כלומר, הנוהג להקריב קורבנות לה' בבמות בכל שבטי ישראל – אסור.
שלישית, עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים
– חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה,ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך... ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר." (שם, ז' 4-1).
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם." (שם, כ"ג 4; ראו גם שמות ל"ד 16-15).
ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דויד המלך.
צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
רביעית, ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר,
הלשנה שתוצאתה דין מוות:
"כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים' אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך." (שם, י"ג 12-7).
אם עיר שלימה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13).
דין מוות הוא גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י"ג 9-2, י"ח 20; ראו גם י"ז 7-2).
חמישית, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען:
"רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה!
כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך,
למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם." (שם, כ' 18-16; ראו גם ז' 16).
מסתבר כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
[ דר' משה גרנות ]
דר' גרנות כתוב עשרות מאמרים וספרים על המקרא בהם שילב את ביקורת המקרא עם ביקורת על המקרא בצורה ישירה וחדה.
הבאתי כאן רק את כמחצית המאמר
אוסיף את היתר רק אם תהיה התענינות בנכתב
כאשר קוראים לפני המלך את הספר, והוא מופתע מהכתוב בו וקורע את בגדיו (מלכים ב' כ"ב 11).
המלך מצווה על רפורמה מבהילה שעיקרה
- ריכוז הפולחן בירושלים, ביטול עבודת האל מחוץ לירושלים (הפולחן בבמות),
- השמדה טוטאלית של כל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו – פסלים, אשרות, מקומות פולחן, מזבחות.
- יש רק אמונה אחת שיש לה זכות קיום – האמונה בה', ויש רק מקום אחד שראוי לעבוד בו את האל.
הדויטרונומיסט הוא איש אמונה הסבור שכל הכתוב בספר דברים, כולל הצו להשמיד עובדי אלילים, הוא צו אלוהי
שחובה לקיימו לאותיותיו, ועל פי קנה מידה זה הוא מעריך את העם, את מנהיגיו ואת האירועים ההיסטוריים.
בדיקת הצעדים שנוקט יאשיהו מצביעה על כך שהספר, שעל פי ציווייו הוא פועל ברפורמה שלו, הוא ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו.
אני נוקט לשון יחיד – "דויטרונומיסט" – לגבי מי שדורש בתוקף מילוי הצווים בספר דברים – הגם שסביר להניח שמדובר באסכולה אמונית
שטביעות אצבעותיה מוחשות בכל נביאים ראשונים, ובמפוזר גם בכתובים שבתורה, אבל כיוון שמדובר במסר אחיד, כפי שאבאר בהמשך,
אני נוקט, כאמור, לשון יחיד.
ובכן, מהם הצווים הכתובים בספר דברים שהשפיעו על המלך יאשיהו לחולל את הרפורמה שלו?
ראשית, השמדת כל זכר לעבודת אלילים: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם
– את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש,
ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא." (דברים י"ב 3-2; ראו גם ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, ט' 16, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10, 20 ועוד).
אנו רואים עד כמה החשש שבני ישראל יעבדו אלוהים אחרים הוא במרכז האמונה בה', ועליה קמה ונופלת אמונה זאת.
אנחנו נמצא טביעת אצבע של הדויטרונומיסט בנושא הזה גם בשאר ספרי התורה.
לדוגמה: הוא שם בפיו של יעקב משפט שלא היתה כל סיבה שיעקב יאמר אותו: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: 'הסירו את אלוהי הנכר בתוככם
והיטהרו והחליפו שמלותיכם." (בראשית ל"ה 2). לתביעה כזאת יש הגיון אם היא נאמרת לציבור שחוטא באמונה זרה, אבל לאורך כל סיפור שהיית יעקב אצל לבן, בריחתו ממנו ומפגשו עם עשו – אין שום סטייה מהאמונה בה'.
(ראו הבלחות ברוח דויטרונומיסטית בנושא העבודה הזרה גם בשמות ל"ד 14-13, ויקרא י"ח 30-24, במדבר ל"ג 56-52).
שנית, הקביעה הקטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד
– מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'"
– "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך."
(שם, שם 14-13, וראה פסוקים 12-4).
כלומר, הנוהג להקריב קורבנות לה' בבמות בכל שבטי ישראל – אסור.
שלישית, עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים
– חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה,ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך... ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר." (שם, ז' 4-1).
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם." (שם, כ"ג 4; ראו גם שמות ל"ד 16-15).
ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דויד המלך.
צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
רביעית, ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר,
הלשנה שתוצאתה דין מוות:
"כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים' אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך." (שם, י"ג 12-7).
אם עיר שלימה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13).
דין מוות הוא גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י"ג 9-2, י"ח 20; ראו גם י"ז 7-2).
חמישית, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען:
"רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה!
כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך,
למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם." (שם, כ' 18-16; ראו גם ז' 16).
מסתבר כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
[ דר' משה גרנות ]
דר' גרנות כתוב עשרות מאמרים וספרים על המקרא בהם שילב את ביקורת המקרא עם ביקורת על המקרא בצורה ישירה וחדה.
הבאתי כאן רק את כמחצית המאמר
אוסיף את היתר רק אם תהיה התענינות בנכתב