חופשה משפחתית
היי,
היום אני כותב לכם מבית מלון בירושלים, בליבה של חופשה משפחתית - בה הנפש שלי לא ממש יצאה לחופש. אנחנו רוב היום בחדר, בחלק קטן מהזמן אני מנסה ללמוד למבחנים אבל רוב הזמן אני זומבי, רואה טלוויזיה ומרגיש מנותק 24/7. אני לא מרגיש מנותק רק כשצריך ללכת לישון, אז תוקף אותי דכאון עמוק ואני בוכה לתוך הכרית - סתם בלי סיבה. אני מרגיש שכול היום אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק הזו שרודפת אותי, אני מנסה להסיח את דעתי בלמידה אך לא מצליח. אין לי ממש עם מי לדבר על זה, חברה שלי לא יכלה לבוא איתנו ולא ממש יוצא לנו לדבר יותר מידי כי עד שיש לי מקום שקט לדבר היא עסוקה.
אני מנסה להפיג את החרדה בכתיבה אבל לא ממש מצליח, בא לי לברוח מפה, ליסוע הביתה, זו אמורה להיות חופשה כיפית - אבל אני די סובל, כל הזמן אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק ע"י הסחות דעת שלא תמיד עוזרות.
מה שהכי קשה בסיפור הזה זה שאין לי מקום שקט, מקום לבד שבו אני יכול להיות עם עצמי ולהירגע, מקום שארגיש בו יותר בנוח ולא ארצה לברוח ממנו כל הזמן.
נמאס לי לסבול, נמאס לי לחיות עם החרדות האלה, המחלה הארורה הזו הורסת לי כל דבר טוב בחיים, היא מכה בי בכול הזדמנות שרק אפשר, מכה, חובלת ופוצעת. ואני? אני מנסה לשרוד, מנסה להמשיך לחיות - אבל אני לא יכול, הסבל הזה גדול מידי.
אף אחד לא יבין את תחושת הניתוק המחרידה הזאת, תחושה ארורה שגורמת לך להרגיש זומבי חסר מוח, רובוט שחי ומעביר את הזמן עם הפוגות של כאב.
כבר אין לי כוחות, אני צריך מישהו שיעזור לי
היי,
היום אני כותב לכם מבית מלון בירושלים, בליבה של חופשה משפחתית - בה הנפש שלי לא ממש יצאה לחופש. אנחנו רוב היום בחדר, בחלק קטן מהזמן אני מנסה ללמוד למבחנים אבל רוב הזמן אני זומבי, רואה טלוויזיה ומרגיש מנותק 24/7. אני לא מרגיש מנותק רק כשצריך ללכת לישון, אז תוקף אותי דכאון עמוק ואני בוכה לתוך הכרית - סתם בלי סיבה. אני מרגיש שכול היום אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק הזו שרודפת אותי, אני מנסה להסיח את דעתי בלמידה אך לא מצליח. אין לי ממש עם מי לדבר על זה, חברה שלי לא יכלה לבוא איתנו ולא ממש יוצא לנו לדבר יותר מידי כי עד שיש לי מקום שקט לדבר היא עסוקה.
אני מנסה להפיג את החרדה בכתיבה אבל לא ממש מצליח, בא לי לברוח מפה, ליסוע הביתה, זו אמורה להיות חופשה כיפית - אבל אני די סובל, כל הזמן אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק ע"י הסחות דעת שלא תמיד עוזרות.
מה שהכי קשה בסיפור הזה זה שאין לי מקום שקט, מקום לבד שבו אני יכול להיות עם עצמי ולהירגע, מקום שארגיש בו יותר בנוח ולא ארצה לברוח ממנו כל הזמן.
נמאס לי לסבול, נמאס לי לחיות עם החרדות האלה, המחלה הארורה הזו הורסת לי כל דבר טוב בחיים, היא מכה בי בכול הזדמנות שרק אפשר, מכה, חובלת ופוצעת. ואני? אני מנסה לשרוד, מנסה להמשיך לחיות - אבל אני לא יכול, הסבל הזה גדול מידי.
אף אחד לא יבין את תחושת הניתוק המחרידה הזאת, תחושה ארורה שגורמת לך להרגיש זומבי חסר מוח, רובוט שחי ומעביר את הזמן עם הפוגות של כאב.
כבר אין לי כוחות, אני צריך מישהו שיעזור לי