חופשה משפחתית

sufa310

New member
חופשה משפחתית

היי,

היום אני כותב לכם מבית מלון בירושלים, בליבה של חופשה משפחתית - בה הנפש שלי לא ממש יצאה לחופש. אנחנו רוב היום בחדר, בחלק קטן מהזמן אני מנסה ללמוד למבחנים אבל רוב הזמן אני זומבי, רואה טלוויזיה ומרגיש מנותק 24/7. אני לא מרגיש מנותק רק כשצריך ללכת לישון, אז תוקף אותי דכאון עמוק ואני בוכה לתוך הכרית - סתם בלי סיבה. אני מרגיש שכול היום אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק הזו שרודפת אותי, אני מנסה להסיח את דעתי בלמידה אך לא מצליח. אין לי ממש עם מי לדבר על זה, חברה שלי לא יכלה לבוא איתנו ולא ממש יוצא לנו לדבר יותר מידי כי עד שיש לי מקום שקט לדבר היא עסוקה.
אני מנסה להפיג את החרדה בכתיבה אבל לא ממש מצליח, בא לי לברוח מפה, ליסוע הביתה, זו אמורה להיות חופשה כיפית - אבל אני די סובל, כל הזמן אני מנסה לברוח מתחושת הניתוק ע"י הסחות דעת שלא תמיד עוזרות.
מה שהכי קשה בסיפור הזה זה שאין לי מקום שקט, מקום לבד שבו אני יכול להיות עם עצמי ולהירגע, מקום שארגיש בו יותר בנוח ולא ארצה לברוח ממנו כל הזמן.
נמאס לי לסבול, נמאס לי לחיות עם החרדות האלה, המחלה הארורה הזו הורסת לי כל דבר טוב בחיים, היא מכה בי בכול הזדמנות שרק אפשר, מכה, חובלת ופוצעת. ואני? אני מנסה לשרוד, מנסה להמשיך לחיות - אבל אני לא יכול, הסבל הזה גדול מידי.
אף אחד לא יבין את תחושת הניתוק המחרידה הזאת, תחושה ארורה שגורמת לך להרגיש זומבי חסר מוח, רובוט שחי ומעביר את הזמן עם הפוגות של כאב.
כבר אין לי כוחות, אני צריך מישהו שיעזור לי :(
 

jacolevi

New member
אני אומר לך כמה דברים שאולי יפורשו כאכזריים ומנותקים

מהמציאות, אבל האמן לי שאני יודע מה אני סח.
ראשית אתה עצמך יודע ואמרת זאת " אני לוקח את עצמי איתי לכל מקום" , וזאת המציאות כלומר אין לאן לברוח , הבית אינו מפלט , כנ"ל המיטה או כל מקום או רעיון אחר, ואז ישנה האפשרות הטבעית ,fight or flight. זה נשמע קצת אכזרי ואולי חוסר הבנה מצידי אבל זו תגובה קלסית אבולוציונית , אם אין לאן לברוח אז נלחמים כי ממילא גרוע יותר לא יהיה ואז כשאין כבר מה להפסיד ,,,,,,, שלוף את
החרב ותתפלא מה יקרה .

וזה לא שאני ממליץ לך להמנע מטיפול נפשי וצריכת תרופות , אל תמנע מכל דבר שעלול לעזור,אם זה להחליף תרופות או להגדיל מינון או לשנות טיפול אם אתה מרגיש צורך בכך.
אני מעיד על עצמי שיש לי שיג ושיח עם החרדה כבר המון שנים אבל זה לא מונע ממני לעשות את המטלות שנדרשות ממני במסגרת החיים שבחרתי לעצמי והאמן לי שלפעמים זה לא קל אבל כשאני עם הגב לקיר אני

אני אומר לך עכשיו ,אל תבכה על מר גורלך ואל תנסה אפילו לרחם על עצמך כי זו ברכה לבטלה. ושוב צר לי אם זה נשמע אכזרי אבל גם לי זה נשמע איום ונורא בפעם הראשונה שאמרו לי את זה (אמר לי אחד הפסיכלוגים הכי ידועים ומוערכים בארץ שנפטר לצערי לפני שנים) אבל זאת אמת.
 

EZCA

New member
הבעיה נמצאת במוח והפיתרון לבעיה צריך להימצא רק שם במוח.לא

בבית מלון הכי מפואר בעולם,כי זה רק סתם ביזבוז כסף מיותר
וגם לא בחדר הכי שקט.
צריך ללמוד בחיים לצפצף על כל העולם ,להפסיד לדאוג ולהפסיק לכעוס ולהפסיק להיות עצוב על החיים.
צריך להמשיך ולחיות ולעשות דברים בלי לחשוב על הבעיות שמסביב.
לעשות הכל בשביל להמשיך ולהיות עסוק מעל הראש במעשים טובים.
צריך לזרוק לעזזאל את המחשבות הרעות זכור הכל נמצא רק בראש.
 

נוסעת27

New member
מזדהה מאוד עם התגובות של fight or flight

והאמת שאני מסתכלת על זה ועל מה שאני עברתי (כמוך- תחושת ניתוק מפחידה עד אימה, אובדן שליטה, שבר העצמי הישן וכד') פתאום קראתי את התגובות האלו, של להימנע מרחמים עצמיים, ולקום להתעקש ולהילחם במקום לשקוע במרה השחורה. וואו. זאת ממש כאפה כשאני מבינה פתאום, שזה בדיוק מה שעשיתי בתקופה שכל זה היה.
&nbsp
כל התקופה שהייתי בניתוק המבעית הזה, לא היה לי אפילו רגע אחד שנשברתי והרמתי ידיים ושקעתי ברחמים עצמיים. כן היו רגעים איומים וקשים, צללתי לתהומות רגשיים, אבל אף פעם לא וויתרתי. הייתי מרימה את עצמי כל יום בכוח לעשות פעילות גופנית. כל בוקר וכל ערב עושה דמיון מודרך. מקפידה על תזונה נכונה, כותבת מציירת. עושה הכל, מקפידה על הטיפול שקרע אותי לגזרים נפשיים. ולא. לא היו תוצאות מיידיות. סבלתי נורא. והכל זז נורא נורא נורא לאט. תהליך שבזמנו הרגיש אינסופי. ונלחמתי לקום בבוקר לעבודה כשהתחלתי לעבוד. ונלחמתי על לשבת עם חברות לדרינק (מה שלעיתים היה כמעט בלתי נסבל). ובקיצור- נלחמתי בכוח להישאר חלק מהחיים סביבי למרות שכל מה שרציתי היה לקבור את הראש מתחת לכרית. לאט לאט העבודה הקשה השתלמה ובסופו של דבר החרדה עברה.
&nbsp
אז כמו שיעצו לך כאן- לצאת מהרחמים העצמיים. ולהתחיל להאמין בעצמך. כי אובדן האמונה העצמית הוא שמכניס אותך למעגל שלילי ומונע את הריפוי.
 

נוסעת27

New member
דווקא שיתפתי לא מעט עד כה בתהליך הריפוי שלי :)

אני מאמינה באופן אישי שכל אדם יכול לצאת מהלופ הזה של החרדה. אבל צריך שילוב של מספר משתנים-
1. רצון ענק.

2. אמונה עצמית. מי שמאמין שהוא חלש, חסר אונים, תלוי וכו׳ יהיה לו הרבה יותר קשה לצאת מהלופ. חשוב לשמר את האמונה העצמית הזאת וברגעים טובים יותר לטפח אותה כדי כשיגיע הרע יהיה לנו מספיק ב״מצברים״. אני הייתי ברגעים טובים כותבת לעצמי מכתבים שפתחתי וקראתי ברגעים מייאשים, להזכיר לעצמי שאני בנפילה עכשיו ולאן אפשר לשאוף.

3.טיפול מתאים. אני באופן אישי פחות בעד תרופות אלא למקרים קיצוניים בלבד. מאמינה שיש בעולם שלנו מספיק שיטות טיפוליות שעוזרות לפתוח את ענייני הנפש והרגלים קלוקלים. אני מאמינה שהתרופות מסמלות כניעה מסויימת למצב. חיפוש של פיתרון קל. אני מאוד מזדהה עם החולשה הזאת כי גם אני הייתי על סף לקחת אותן. מול עיני היה כעת פיתרון קל יחסית, שתוך שבוע-שבועיים הכל יהיה בסדר. מפתה בטירוף. נעשה הכל כדי להחזיר לנו את השליטה. מה שמוביל אותי לנקודה מס׳ 4

4. הסכמה לאיבוד השליטה והאני הישן: אנשים חרדתיים לרוב הם אנשים עם דפוסי חשיבה דומים, בעיקר כאלה שהחרדה התפרצה באמצע החיים- אנשים שאוהבים להיות בשליטה, שונאים להישען, מאמינים שהם יכולים הכל לבד, ולרוב מדחיקים רגשית. לכן גם הם הכי נשברים כשמשבר כזה קורה. כי זה כל כך קשה לוותר על השליטה ועל מי שהם היו רגילים להיות. חשוב מאוד לשחרר. זה כמובן תהליך שרצוי שיהיה מלווה על ידי מטפל. גם את הרצון הבלתי פוסק להיות בשליטה וגם את מי שהיית. אני זוכרת שבטיפול היה לי משבר נורא גדול שהבנתי פתאום שאני כבר לא מזהה את עצמי ואת מי שהתרגלתי להיות. פתאום צצו בי תכונות ורגשות שלא הכרתי בעצמי, או שדווקא הכרתי אך לא נתקלתי בהם במשך 20 שנה או יותר. הייתי ממש במשבר. היה לי את ה״אני״ שהכרתי במשך כל כך הרבה זמן. ופתאום גיליתי שזה לא היה אמיתי. זה הכל היה הגנות והרגלים מעוותים שסיגלתי עם השנים שבסופו של דבר גרמו לחרדה להתפרץ. שיש בתוכי ״אני״ אחר לחלוטין. לקח לי זמן להתרגל לרעיון וללמוד איך לחיות איתו ועם עצמי מחדש.

5.נכונות לעבוד קשה וסבלנות: הכי קשה יותר מהכל. ללמוד להיות סבלני. לקבל את זה שזה תהליך שעלול לקחת לא מעט זמן. זה נורא קשה כי ממה שאני הכרתי אלו הנוטים לחרדה הם אנשים חסרי סבלנות שרוצים שדברים ייפתרו כאן ועכשיו מה שמייאש אותם יותר כי החרדה לא הולכת לשום מקום (ולכן קל יותר לפנות לתרופות) והריפוי לרוב הוא איטי והדרגתי.

ואגב,תשובה למה שאמרת לגבי פעילות אנשים שהצליחו לעשות את השינוי, אני באופן אישי דווקא יותר פעילה בפורום לאחר שהתגברתי על החרדה. כי אני כל כך מזדהה עם רגעי הייאוש והקושי ודווקא חשוב לי להיות נוכחת, לייעץ ולהראות שזה דווקא כן אפשרי :)
 
למעלה