חוסר רגישות לשונה ../images/Emo7.gif
אני מצרפת לכם כאן משהו שהתקבל אצלי במייל אתמול והיום מפורסם גם ברוב הפורומים כאן בתפוז: שלום הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה הקשה שעברנו אתמול בפיצה שרגא (פיצה מאצי) שבקניון דיזינגוף סנטר בתל-אביב. בעל המקום, כנראה ששמו שרגא, אדם ממורמר ונרגן, חסר סבלנות לכולם, שחיוך לא עלה על פניו לפחות בכל הפעמים שבאנו לקנות שם פיצה בעבר, (ושעליהם אני מתחרטת, כי אדם כזה צריך להחרים ומיד), הפעם חצה את כל הגבולות המקובלים. ביום א' ה-23 לנובמבר 2008, נכנסתי עם בני (נער אוטיסט מקסים בתפקוד גבוה יחסית) ועם שניים מחבריו (בליווי הוריהם) לקנות פיצה אחרי החוג המשותף שהם הולכים אליו, כפי שעשינו בעבר. אני תמיד משתדלת ללמד את בני איך מתנהלים במקומות שונים וגם הפעם נתתי לו שטר של 20 שקלים ואמרתי לו לבקש בנימוס פיצה עם מיץ ענבים מהמוכר, ויחד חישבנו כמה עודף הוא צריך לקבל אם פיצה ושתייה עולים יחד 10 שקלים והוא נותן למוכר שטר של 20 ₪. בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים". המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו. אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות. כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים. ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי. שילוב השונה בחברה זו לא סיסמא ריקה מתוכן, זה מאבק יום-יומי שלנו, כהורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מנסים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לתת לילדינו כלים להשתלב בחברה, וכל מקרה בוטה כזה מחזיר אותנו ואת ניסיונות השילוב של האזרחים עם צרכים מיוחדים בקהילה, שנים אחורה. לכן אני מבקשת מכל מי שנפגע מהתנהגות כזו כמוני – בואו נעביר מסר חד-משמעי שהתנהגות חסרת סבלנות וסובלנות כלפי השונה והחריג לא מקובלת עלינו. העבירו מכתב זה לכל רשימות התפוצה שלכם, לכל מכריכם וידידיכם מפני שזו דרך המחאה היחידה הפתוחה בפנינו – חרם צרכנים. אני מבקשת מכל מי שמקבל מכתב זה – לא להיכנס לקנות בפיצה שרגא (פיצה מאצי) – צמוד לשער 1 (שער הכניסה מרחוב טשרניחובסקי). אולי משלמים שם קצת פחות בכסף אבל זה עולה לנו הרבה יותר בלב ובנשמה. אנשים כאלה צריך להוקיע מקירבנו – ויפה שעה אחת קודם. אני רוצה לעמוד אחרי כל מילה שכתובה במכתב ולכן אני מוסיפה כאן את שמי המלא, מפני שחשוב שאנשים ידעו שזו לא עוד אגדה אורבנית ושאכן קיימים אנשים חסרי רגישות כאלה ויש אמהות כמוני שמוכנות להחשף בשמן המלא כדי להוקיע את התופעה בעודה באיבה. אז שמי עמית וולפמן אני אמא של ...... ואני עומדת אחרי כל מילה שפורסמה כאן.
אני מצרפת לכם כאן משהו שהתקבל אצלי במייל אתמול והיום מפורסם גם ברוב הפורומים כאן בתפוז: שלום הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה הקשה שעברנו אתמול בפיצה שרגא (פיצה מאצי) שבקניון דיזינגוף סנטר בתל-אביב. בעל המקום, כנראה ששמו שרגא, אדם ממורמר ונרגן, חסר סבלנות לכולם, שחיוך לא עלה על פניו לפחות בכל הפעמים שבאנו לקנות שם פיצה בעבר, (ושעליהם אני מתחרטת, כי אדם כזה צריך להחרים ומיד), הפעם חצה את כל הגבולות המקובלים. ביום א' ה-23 לנובמבר 2008, נכנסתי עם בני (נער אוטיסט מקסים בתפקוד גבוה יחסית) ועם שניים מחבריו (בליווי הוריהם) לקנות פיצה אחרי החוג המשותף שהם הולכים אליו, כפי שעשינו בעבר. אני תמיד משתדלת ללמד את בני איך מתנהלים במקומות שונים וגם הפעם נתתי לו שטר של 20 שקלים ואמרתי לו לבקש בנימוס פיצה עם מיץ ענבים מהמוכר, ויחד חישבנו כמה עודף הוא צריך לקבל אם פיצה ושתייה עולים יחד 10 שקלים והוא נותן למוכר שטר של 20 ₪. בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים". המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו. אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות. כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים. ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי. שילוב השונה בחברה זו לא סיסמא ריקה מתוכן, זה מאבק יום-יומי שלנו, כהורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מנסים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לתת לילדינו כלים להשתלב בחברה, וכל מקרה בוטה כזה מחזיר אותנו ואת ניסיונות השילוב של האזרחים עם צרכים מיוחדים בקהילה, שנים אחורה. לכן אני מבקשת מכל מי שנפגע מהתנהגות כזו כמוני – בואו נעביר מסר חד-משמעי שהתנהגות חסרת סבלנות וסובלנות כלפי השונה והחריג לא מקובלת עלינו. העבירו מכתב זה לכל רשימות התפוצה שלכם, לכל מכריכם וידידיכם מפני שזו דרך המחאה היחידה הפתוחה בפנינו – חרם צרכנים. אני מבקשת מכל מי שמקבל מכתב זה – לא להיכנס לקנות בפיצה שרגא (פיצה מאצי) – צמוד לשער 1 (שער הכניסה מרחוב טשרניחובסקי). אולי משלמים שם קצת פחות בכסף אבל זה עולה לנו הרבה יותר בלב ובנשמה. אנשים כאלה צריך להוקיע מקירבנו – ויפה שעה אחת קודם. אני רוצה לעמוד אחרי כל מילה שכתובה במכתב ולכן אני מוסיפה כאן את שמי המלא, מפני שחשוב שאנשים ידעו שזו לא עוד אגדה אורבנית ושאכן קיימים אנשים חסרי רגישות כאלה ויש אמהות כמוני שמוכנות להחשף בשמן המלא כדי להוקיע את התופעה בעודה באיבה. אז שמי עמית וולפמן אני אמא של ...... ואני עומדת אחרי כל מילה שפורסמה כאן.