חוסר אמביציה, ריקנות וקיפאון. איך יוצאים מזה?

[uri1983]

חוסר אמביציה, ריקנות וקיפאון. איך יוצאים מזה?

שלום לכם, יקרים ויקרות !

אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל ואני מקווה שאני לא אתפזר, ושהמסר המרכזי לא יתפספס. אז לפני שאני משתף אתכם ברקע שלי ובמצבי הנוכחי, המסר המרכזי של הודעה זו - אני מבקש כלים (עצות, רעיונות וכל מה שעולה בדעתכם). כדי להניע את עצמי לפעולה בתחומי הזוגיות והקריירה.

קצת עלי: בעוד כמה חודשים בן 30, רווק, פנוי חצי שנה אחרי זוגיות ארוכה של שבע שנים (שנתיים מגורים בזוגיות), גר במרכז הארץ, עובד בתחום עריכת התוכן באתרי אינטרנט שעושים טוב להרבה ילדים ובני נוער - עבודה שאני שואב ממנה סיפוק. אמנם מדובר בעבודה של פחות משליש משרה, כך שלא מדובר בשכר מי יודע מה, אבל אני אוהב את העבודה שלי.

לאורך שנים, במיוחד ב-12 השנים האחרונות, מאז המצב הביטחוני במדינה התדרדר בכל מיני תקופות ובכל מיני צורות, חלו תמורות רבות בחיי: הפכתי לאדם הרבה פחות שמח (לא צוחק בקלות, למרות שאוהב להצחיק שאני בחברה), הפכתי מאדם בעל זיקה למסורת לאתאיסט, לאדם שנתפס לשלילי שבעולם ובחיים הרבה יותר מאשר לחיובי, העולם נראה לי מקום לא נעים ולא טוב, כזה שאני לא יודע אם בא לי לגדל בו משפחה ולהביא לעולם כזה אנשים נוספים. האכזבה שלי מאנשים הביאה לזה שיש לי חוג חברתי קטן, למדתי להיות החבר הכי טוב של עצמי וטוב לי עם זה. אני לא תלוי באנשים כדי לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות (בילוים, לימודים, טיולים).

הבעיה שלי: לאורך השנים אני מרגיש תקוע מאוד.

קריירה - עברתי בכל מיני עבודות עד שהגעתי לעבודה שאני נהנה ממנה. עברתי במשך השנים מקרים שהשפיעו עלי בשוק העבודה: סגרנו עסק משפחתי של הרבה שנים, עבדתי עם אנשים שסבלתי איתם, היו לי תקופות ארוכות של חיפושי עבודה ומעבר מעבודה לעבודה, תקופות ארוכות של ישיבה בבית. משחר נעוריי היו לי הרבה רעיונות ויוזמות עסקיות לעשיה, כמעט כלום לא ניסיתי לעשות, והיו מקרים שראיתי אנשים שעשו פורמט דומה לרעיונות שלי והניבו מזה תועלת. הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שאעשה פעולות כאלה ואחרות כדי לקדם פרויקטים, אבל ברוב המקרים אפילו צעד ראשון לא נעשה. כל הזמן מצאתי סיבות למה זה לא הזמן, אבל הגעתי למסקנה שכנראה שזה נובע בגלל שאני מרגיש נטול שאיפות. כסף וחומרנות לא מדברים אלי, אני אדם שכל יום משלב את הטבע כחלק מחייו, חי חיים פשוטים וצנועים, טוב לי עם הרכב 2005 שיש לי, באותו שבוע יכול לאכול במסעדה בעלת שם וגם פלאפל ב-5 שקלים, מה שעושה לי את זה בנופשים זה האווירה של המקום והאנשים שאני נמצא איתם - וזה לא משנה אם נישן בחדר אכסניה או בצימר מפואר. אני אדם שמאוד אוהב לעזור לאנשים, זה גם מה שחיבר אותי לעבודות שלי, אבל הרבה פעמים מרגיש שאני לא מקבל מהיקום את הפידבק שמגיע לי. אני הרבה פעמים מייעץ לאנשים את העצות הנכונות, עוזר להם בקשרים, עוזר להם בחשיפה, עוזר בחיבורים, אבל הרבה פעמים מרגיש שהסנדלר (אני) הולך יחף. אני מסדר לכולם את החיים, חוץ מלעצמי. הרבה פעמים התחושה שאנשים שעזרתי להם וכיבדתי אותם לא יודעים להחזיר בפידבק חיובי.



זוגיות - הייתה לי מערכת יחסים אחת, שנמשכה שבע שנים, עד לפני חצי שנה. היה ביני לבין בת הזוג שלי חיבור נפשי מאוד טוב, אבל משיכה נמוכה. לאורך השנים נשארתי איתה הרבה בגלל הערך המוסף של האופי הטוב והאנושי שלה, אבל הרבה דברים אצלה לא אהבתי כמו המראה, אסתטיקה, מודעות לניקיון ותחזוקת בית. בסוף זה על שרטון באופן הדדי בשל חוסר שביעות רצון הדדית. נגמר ברוח טובה, אבל אין ספק שזה לא קל לעיכול. לפני הקשר איתה הייתי מוצא את עצמי מבלה שעות באתרי הכרויות, יצאתי לכל מיני דייטים שלא הניבו המון. ברוב המקרים נפלתי על בחורות לא רציניות, כאלה שלא ממש סגורות על עצמן. בחודשים האחרונים שוב חזר אותו ריטואל, יש הרבה מקרים שאני שולח הודעות ולא נענה, היו עוד מקרים שהתחלתי איזושהי אינטרקציה אבל זה לא הוביל למשהו משמעותי ולא בגללי. המצב הזה מייאש ומתסכל, מוריד את הרוח מהמפרשים, וכשאני רואה את נתוני הגירושין המפחידים ( אחד לשלושה זוגות, אם נוריד מהסטטיסטיקה אוכלוסיות שלא מרבות להתגרש כמו דתיים וערבים זה מתקרב לאחד לשניים !!! ) , וכשאני רואה את אחוז הרווקות שעברו את ה-30, אני אומר לעצמי : רגע, בשביל מה ? למה לך להתיש את עצמך ?


המצב שבו אני נמצא: אני לא מוצא את "הדרייב" להנעה. אני מנסה למצוא נקודות מעודדות ולגדול דרכן, אבל מהר מאוד חוזר לאפרוריות. לאורך שנים ניסיתי לקבל המון עזרה מבחוץ: קראתי ים של ספרים, קראתי מלא מאמרים, המייל שלי מפוצץ באלפי מאמרים שלא פתחתי, הייתי בשלושה טיפולים פסיכולוגיים, הייתי בטיפול אצל כירופרקטית ידועה "עם קבלות", הייתי בהרבה סדנאות העצמה, חשיבה חיובית, בקיצור - ניסיתי כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת. כל פעם הגעתי בגישה חיובית, הרבה פעמים הרגשתי שאחרי הספר/הטיפול/הסדנא אמצא את הנוסחה לפרוץ את הדרך, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד.

שורה תחתונה: אני תקוע, החיים שלי משעממים, לא טוב לי עם המצב הזה, אבל אין לי את הדרייב לעשות. אני למוד אכזבות מאנשים, מכל מיני דברים שניסיתי לעשות כדי לצאת לדרך חדשה ( היו לי תקופות טובות יותר, אבל הרבה פעמים נחתתי שוב למצב הזה) אני חושש מעוד אכזבות בתחום הזוגי, בתחום הקריירה אני לא מרגיש שעוד כסף יעשה אותי מאושר - למרות שאני יודע שאני חייב לדאוג לעתידי והעבודות שלי כרגע אין להן פוטנציאל להיות לעוד הרבה שנים. מה אתם מציעים לי לעשות כדי לצאת מהמעגל הרע הזה ?


תודה לכם, וסליחה על המגילה

 

[גרא.]

uri1983,לפני שתקבל המלצות על טיפולים מכל סוג,

דומה כי מה שיכניס שינוי בחייך,ובתחושות שלך,זו עיסוק שיטתי בספורט.ג'וג'ינג,או כל סוג אחר.

 

[uri1983]

לגרא

תודה על ההתעניינות והנכונות לעזור. אני עוסק בג'וגינג בשלושת החודשים האחרונים, כמעט על בסיס יומיומי.

 

[יעל ניסן]

שמחה לשמוע על הג'וגינג

סימן שיש לך כוחות!

עכשיו באמת אתה חייב למצוא איך לתת מעצמך ולהתחיל להיות חשוב עבור זולת כדי להפיג קצת את תחושת הריקנות.

 

[לילית462]

אני רוצה לשאול מה קרה לך שהפך אותך לכזה

אתה כותב שמצב הבטחוני השפיע עליך ואני רוצה לשאול אם אתה זוכר מתי זה התחיל, מתי הרגשת בפעם הראשונה שזה מה שקורה לך.

אני קוראת בין השורות תאור של אדם תקוע, שפשוט צריך לשחרר. אם תדע איפה ומתי נתקעת יהיה יחסית פשוט לשחרר. היות וכבר היית בכמה וכמה טיפולים, עשית דרך של חיפוש עצמי ומודעות, סביר להניח שאתה אפילו יודע את התשובה בצורה מאוד מדויוקת ומפורטת.

 

[עפרה מהודר]

אכן

אורי כותב על המצב הבטחוני.
הוא כותב גם שהוא בן 30, ושהחל להרגיש כך לפני 12 שנים.
אז כנראה ה"תקיעות" החלה בערך בגיל 18 -- גיל הגיוס.

 

[uri1983]

לעפרה

תודה על ההתעניינות והנכונות לעזור. ייתכן ואת בכיוון הנכון.

 

[עפרה מהודר]

אורי

לא פלא שאתה עוסק בכתיבת תוכן. אתה כותב מאוד יפה וברור. זה עוזר לנו להבין אותך.

לפני 12 שנה, כשאתה היית בן 18, הייתה השנה 2001.
זו גם השנה בה התרחש אסון התאומים, הנורא.
שנה קשה.

האם זו, פחות או יותר, הנקודה בזמן בה "נתקעת"?

 

[uri1983]

עפרה

שוב, תודה על הנכונות לעזור ותודה על המחמאות. נקודת הזמן שבה נתקעתי, שלא לומר הלכתי אחורה, היא בסוף 2001, כפי שציינתי בתגבותי ללילית וינוקא.

 

[ינוקא1]

איבדת את המשמעות , איבדת את אלהים

אתה צריך למצוא אותם מחדש.

זה פשוט מאוד.

מה שיש לך עד עכשיו לא "ממלא" אותך , אז תחפש מה כן ממלא.

האלהים הקודם שלך לא היה אלהים , כי הוא לא היה יכול להתמודד עם כל הרוע והנכלוליות שראית בעולם , ולכן עזבת אותו.

כעת תמצא את אלהים שוב , ואפילו שיש בעולם רוע ונכלוליות . . . תמצא גם שם את אלהים !

ההמלצה שלי אליך כהתחלה - טיפולי ריברסינג.
זה יכול בהחלט לייצר "תנועה" נפשית לכיוון הנכון.

 

[uri1983]

לינוקא ולילית

תודה על ההתעניינות והנכונות לעזור. הנושא של המצב הביטחוני מציק לי עוד מגיל צעיר. לא אשכח שבכתה א' (לפני 24 שנה), לא יצאתי לטיול לשנתי לירושלים מיוזמתי, בגלל שחששתי מהסכינאות שהייתה בירושלים. בנוגע לשאלה איפה ומתי נתקעתי, אם הייתי יודע את התשובה החיים שלי היו הרבה יותר קלים. אני חושב שהבעיה של האמביציה היא כזו שליוותה אותי עוד בימי בבית הספר, הבעיה של חדוות החיים התחילה בדיוק בימים של אחרי אסון התאומים. עד אז הייתי אדם מאמין בעל זיקה למסורת על בסיס יומי, הייתי אדם שלמרות החששות האמין שהוא "מוגן", הייתי אדם הרבה יותר שמח, למרות שזה היה אחרי שנתיים לא נעימות של אהבה נכזבת והתרחקות מחיי חברה. מאז אסון התאומים הפכתי אתאיסט, אדם שלא צוחק בקלות, אדם הרבה יותר פסימי, אדם שמתקשה למצוא את הטוב בסיטואציות כאלה ואחרות.

אני חושב שהבעיה טמונה בעניין האמונה. כל עוד הייתי אדם מאמין, הייתי משכנע את עצמי שכלום לא קורה סתם, שאנשים נענשים על מעשיהם בעולם הזה או בעולם הקודם, האמנתי בטובו של האל, אבל לאט לאט קשה לך להאמין בתיאוריות האלה, כשאתה שומע על ילד שהתייתם, על עוד אשה שהתאלמנה, על עוד אנשים שהפכו הלומי קרב, ובקיצור - על עוד אנשים שהגורל התאכזר להם.

 

[ינוקא1]

אלהים טוב וסבל , הילכו שניהם יחדיו ?

אני זוכר שפעם שמעתי את הפרופסור רביצקי אומר שבעצם כל הפילוסופיה היהודית היא רק תשובה לשאלה "אם אלהים טוב , למה יש בעולם רע ?"

אז אינני אומר שאלהים "טוב" אינני אומר שיש בעולם "רע" , מה שאני חושב זה שסוג הטיפול שכדאי הוא טיפול רוחני.

טיפול הקשור לשאלות הללו של טוב ורע וחיים בתוך אי וודאות , ואיך אתה כיצור קטן בעולם גדול מתמודד עם זה.

אני זוכר שקראתי מישהו שאמר שאפשר לסכם את הפסיכולוגיה של דונלד ויניקוט בערך כך (משום מה אני היום בקטע של סיכומים

) :

"כשהיינו תינוקות , הרגשנו שאנחנו כל יכולים , בטוחים , שאבא ואמא הם מלאי כח ויכולים הכל , שאנחנו נמצאים במרכז העולם , ושכולם צריכים להשביע את רצוננו.
ולאט לאט כל זה נשבר - פתאום אנחנו מגלים שאיננו כל יכולים , שאיננו כל כך בטוחים , שאיננו במרכז העולם , שיש עוד אנשים עם רצונות אחרים , שלאבא ואמא יש מגבלות וכו' וכו' וכו'.

ומאז אנחנו רק מחפשים את הדרך כיצד להתמודד עם המצב הזה .. ."

אז גם עם אלהים זה אותו הדבר - פעם חשבנו שאנחנו במרכז העולם , שאלהים הוא השומר האישי שלנו , שלא יאונה לנו רע כי אנחנו מוגנים ובטוחים תמיד בידי אלהים הכל יכול . . .

ומאז כל זה נשבר ...... .

וכעת צריך למצוא את אלהים מחדש , ואת עצמינו מחדש.
והפעם זה יהיה יותר אמיתי.

 

[לילית462]

לי נשמע שאבדן האמונה הוא סמפטום

עוד סמפטום כמו גם האחרים.
לטעמי, תוכל מאוד להעזר בטיפול מסוג EMDR, עם מטפל טוב תוכל לאתר את הנקודות המשמעותיות בחייך שיצרו את הקרקע לכל הסמפטומים הללו. באמצעות עיבוד מחדש של הארועים האלו, הסימפטומים שקשורים אליהם יכחדו וכבר לא תהיה תקוע.

 

[barakshiatsu]

אשריך,

כל הכבוד לך על יכולת ההתבוננות בעצמך בצורה כה אובייקטיבית ורחבה, ועל הרצון לשנות את המצב הקיים.
אתה נמצא במצב בו הפוטנציאל לצמיחה אישית היא מקסימלית וכדאי באמת למצות אותו ולא לוותר עליו למרות הקושי.
תחושת התקיעות ואובדן הדרך, בשילוב עם הרצון למציאת פתרון הם המנוע להתפתחות ולגדילה בחיינו.
לעיתים אנו צריכים אנשים טובים בדרך שיעזרו לנו, ולעיתים צריכים לעבור דרך מספר מטפלים, שיטות ונסיונות
עד שמוצאים את הדבר שמהדהד אצלך כנכון ביותר עבורך ואז מתאפשר שינוי,
כך שאני ממליץ לך בחום לא להתייאש ולהמשיך להתמיד ולחפש פתרון.
אני שולח לך במסר פרטי דבר שעלה בי בעקבות קריאת הדברים שכתבת ואולי זה יתן לך כיוון להמשך.
שיהיה הרבה בהצלחה,
ברק.

 

[uri1983]

לברק וליתר הקוראים

ראשית, תודה על ההתעניינות והרצון הכן לעזור. ניסיתי כל כך הרבה דרכים להתמודד, שום דבר לא נתן לי את הכלים לפריצת דרך משמעותית, עד כי איבדתי אמון וחשק בעוד ניסיונות. הגעתי למצב שאני כבר לא מאמין שיש את הכלי שיכול להוציא אותי מהסבך הזה.

 

[טל קרויטורו]

תנסה לצמצם את הלקח -

כלומר תזהה מה היה משותף לנסיונות הקודמים שלא צלחו, ותנסה נסיונות חדשים ששונים מהקודמים, את אלו שאתה מרגיש שהם לא עוד מאותו דבר.
טיפולים הרי שונים מאד מאד אחד מהשני בהנחות מוצא של מה הבעיה, מה הפתרון, מה הדרך לשם וכד' . מנסיוני כשלון של שיטות מסוימות איננו מנבא בהכרח כשלון בשיטה אחרת.

 

[barakshiatsu]

היי אורי,

אם זה מה שאתה מרגיש, אז סימן שאתה ממש קרוב למציאת פיתרון
מחזק את מה שטל אמרה, ומוסיף שבד"כ אין צורך אפילו להחליף שיטות שונות,
אלא די בהחלפת מטפל/ת באותו תחום בכדי לגרום לשינוי מהפכני ולסייע -
הרי אי אפשר לומר שאם הלכת לפסיכולוג שלא עזר לך והיה "לא משהו" - אז כל הפסיכולוגים גרועים ואין אף אחד
שיכול לעזור לך, כנ"ל לגבי תחומי טיפול אחרים.
כאמור לא להתייאש, להמשיך ולנסות,

 

[uri1983]

לברק

תודה רבה על הנכונות לעזור ועל העידוד. עברתי בשנים האחרונות שלוש פסיכולוגיות, עברתי טיפול כירופרקטי אצל מי שנחשבת למאסטרית בתחום ( לא אנקוב בשמה כי לדעתי בין מה שהיא מספרת לאיך שזה השפיע עלי, או יותר נכון לא השפיע, יש מרחק של שמיים וארץ) , קראתי עשרות ספרים, הייתי בלא מעט סדנאות, לא אגיד לך שכלום לא עזר, אבל אגיד לך ששום דבר לא הביא אותי לשינוי משמעותי. שפכתי על זה ים של כסף וים של זמן, ואני כבר במצב שאני לא מאמין שיש איזשהו סוג טיפול שבאמת יכול להוציא אותי מהתקיעות ולהפוך אותי משוחרר יותר. בתחילת החודש הבא אני אתחיל להשתתף בסדנא למיקוד יעדים ולהגברת מוטיבציה, הייתי בשבוע שעבר בהרצאת מבוא והיה נהדר. מבחינתי זה ניסיון אחרון. אני לא מתכוון להוציא מעבר לזה שקל אחד על טיפולים ודברים מהסוג הזה. נמאס לי לצפות ולהתאכזב. מטיפול לטיפול האכזבה הופכת עמוקה יותר, וההשפעה השלילית גדלה יותר.

 

[יעל ניסן]

מהניסיון שלי - שני דברים:

1- כדי לשבור מעגל, צריך באמת לשבור אותו
לא לדבר עליו, לא ללכת לידו סביב סביב, ולא לעשות הכנות לשבירת מעגל, דיונים על שבירת מעגל, וצער עמוק על כך שהמעגל לא נשבר למרות שבקשת ממנו ממש ממש יפה.
2- כדי להפיג תחושת ריקנות צריך דווקא לתת מעצמך. לא לחפש מה או מי ימלא אותך - הפוך!
ונכון שזה נשמע מופרך כי קמים בבוקר ומרגישים *אין* ו*מה בכלל יש לי לתת שאנשים ירצו או יחשיבו כבעל ערך*
אבל יש. כל אדם גם אם אין לו שום כישור עלי אדמות (ואני לא באמת מאמינה שיש כאלה) יכול לתת מזמנו למישהו שישמח לקבל מזמנו.

רוצה לשבור מעגל? קום בבוקר ובנה לך תכנית שבועית בה באופן עיקש לגמרי (שוברים מעגל, כן?) אתה מכניס לך כך וכך שעות קבועות של התנדבות. החל לתת מזמנך למי שזקוק ויעריך זאת. מהרגע שנתינת הזמן שלך התקבעה אצל הזולת כמשהו בעל ערך, יתחילו לחכות לך, לזמנך ולמה שאתה מציע בו -- או אז תתחיל להרגיש את הערך נבנה בתוכך והריקנות תפחת.

ריקנות זו תחושה שמתגבשת כשאין שום ערך לכלום. שום דבר אינו בעל משמעות וגם לא אתה עצמך.

 

[uri1983]

ליעל

תודה על העידוד ועל נכונותך לעזור. אחד מהדברים שהכי מתסכלים אותי הוא שאני אדם שאהבת חינם מאפיינת אותו ביום-יום. העבודה שלי היא עריכת תוכן באתרי ספורט שקהל היעד העיקרי שלהם הוא ילדים ונוער, לא מעט מהם מהפריפריה, חלק מגיעים ממצב סוציו אקונומי לא פשוט, ואני נותן להם חשיפה קבוצתית ואישית שאין שום מדיה שמוכנה לתת להם. באחד מהאתרים יש לנו פינות מצטיינים קבועות שבהן אנו מעניקים מעבר לכתבה מפרגנת כמות של 5-8 פרסים שווים של ארוחות במסעדות, שוברי הנחה אטרקטיביים, ציוד ספורט ועוד, ככה שלהעניק לאחרים זה לא דבר שזר לי. אני אדם שמאוד אוהב לעזור לאנשים, הרבה אנשים עזרתי להם בעצות, במעשים, כולל כאלה שאני לא מכיר אישית.

כאן בדיוק הבעיה: הרבה פעמים אני מרגיש רע עם עצמי, שאני כביכול זה שעוזר ונותן מעצמו ומיוזמתו כדי לעשות טוב לאחרים, ואני נמצא במצב הזה שאני מתאר של ריקנות. הרבה פעמים אני מתאכזב מאנשים שעזרתי להם או שהייתי טוב איתם, ולא ידעו להחזיר באותה מטבע, ואני לא מדבר על טובה תחת טובה. אני מדבר על מילה טובה, על הוקרת תודה, על להיות איתך ברגעים הפחות טובים שלך. הרבה פעמים אני מגיע למצב שאני אומר לעצמי: לעזאזל הכל, אולי עדיף להיות אגואיסט ולא להתאכזב מאנשים. הרבה פעמים הכרזתי שאני יותר לא עוזר לאנשים, היו לי מקרים שזה קרה, אבל מהר מאוד האינסטינקט הפנימי שלי החזיר אותי למצב הטבעי שלי של אהבת חינם ואהבת הזולת.