חובת מושך כלפי אוחז שיק גנוב

[עופר בן אברהם]

סחירותם של שיקים

ראי כאן.

 

[עופר בן אברהם]

חובת מושך כלפי אוחז שיק גנוב

כזכור, ציטטתי כ‏אן מדברי השופט זוסמן ז"ל, שלפיהם מושך שיק חב גם כלפי מי שאוחז כשורה בשיק גנוב. בעקבות דעתו החולקת של יוסאריאן ניסיתי לבדוק את הנושא קצת יותר לעומק, ואכן מצאתי כמה הלכות, הסותרות לכאורה את הפסיקה הנ"ל, ולא זו בלבד, אלא שחלקן מבוססות על דברים שאמר השופט זוסמן עצמו במקומות אחרים. כך, למשל, ב- ע"א 115/72 נאמר: "אמנם בספרו... ביאר ד"ר זוסמן, שאם מסמך לא שלם נגנב מבעליו, יהיה בכך כדי לפגום בתביעתו של אוחז כשורה, וזאת מפני שבעל השטר לא הוציאו, 'כי לגנב לא מסר אותו', ומכאן שלא זכה להיות מסמך סחיר. בולט הוא, כי מעשה-הגניבה, שעליו מדובר בדוגמה הנ"ל, כוונתו לנטילת המסמך בלי רשות בעליו, ואין הכוונה למקרה שבו בעל השטר הלא-שלם מסר אותו לאדם פלוני תוך כוונה שיהפוך להיות מסמך סחיר, אך הלה סיחר את השטר לאחר שהשלימו, שלא בהתאם לתנאי המסירה, ועל-ידי כך מעל באמון. במקרה כזה זכאי האוחז כשורה להיפרע ממנו. "פסקי הדין... עליהם הסתמך בא-כוח המערער, אין בהם כדי לסייע בידו. בפסקי-דין אלה נדונו מקרים אשר כמוהם כמקרי 'המשמורת', בהם הופקד שטר לא-שלם על-ידי בעליו אצל אדם פלוני שלא למטרה שייסחר. בעניין הראשון הפקיד הנתבע שטרות לא-שלמים בידי בא-כוחו, בהוראה שישמור אותם עד שיקבל ממנו הודעה בדבר השלמתם וסיחורם. אולם הלה לא חיכה להודעה, ולאחר שהשלימם, מכר את השטרות לתובע שקנה אותם בתום-לב. הוחלט שהנתבע אינו חייב בתשלומם, הואיל והשטרות הופקדו על-ידיו למשמורת וללא כוונה בזמן ההוא שהם ייסחרו... למסקנה דומה הגיע בית-משפט זה בעניין השני, בו מסר המערער לבנו פנקס של 24 שיקים לא-שלמים, שנשאו את חתימתו כמושך, על-מנת שהלה יתלוש ממנו חמשה שיקים ויעביר אותם, לאחר השלמתם, לחברה, שהיה לו עניין להתקבל בה כחבר. אולם בן המערער לא הסתפק בחמשה שיקים, אלא תלש מהפנקס, בלי ידיעת אביו, חמשה שיקים נוספים, ולאחר שמילא בכל אחד את הסכום ושם החברה הנ"ל כנפרעת, הוא מסר אותם לזו האחרונה, והיא הסבה אותם למשיבה. נפסק שתביעת המשיבה לפי השיקים הנוספים, דינה להידחות. הטעם לכך, אמר השופט ברנזון, הוא, כי 'מעולם לא התכוון המערער להוציא את השיקים נשוא התביעה כמסמכים סחירים'... המקרה שלנו נבדל מהשניים האחרים בכך שהמערער המציא את השטרות המקוריים לדורסט מתוך כוונה, שעם היווסד החברה הם ייסחרו לצורך מימון הבאתם של סרטי הקולנוע. לפיכך יש לראותם כמסמכים סחירים, וטענת בא-כוח המערער ברוח הפוכה אין לה על מה שתסמוך". "בעניין השני" הנ"ל, שנדון ב- ע"א 195/68, אמר השופט מני: "אני סבור כי מסמך לא-שלם, שכלל לא הוצא, אינו יוצר כל זכויות, ואם מסמך כזה מגיע לידי אוחז כלשהו, לרבות אוחז כשורה, לאחר שהוא הושלם וסוחר ללא סמכות, אין האוחז יכול להיפרע על-פיו מהאדם שהיה חתום עליו, וזאת למרות הזכות העדיפה, המוקנית לאוחז כשורה בסעיף 19 (ב) לפקודת השטרות, והחזקה החלוטה, הניתנת לו על-ידי סעיף 20 (ב) שבה". וגם השופט כהן, שהיה בדעת מיעוט, הסכים, כי "משנגנב טופס של שיק ועליו רק חתימה בלבד, ומאן דהוא ממלאו ומסחר אותו בעד ערך, אין החותם מנוע מלטעון, שרימוהו ושהוא לא הוציא מתחת ידו כל מסמך סחיר. בלשונו של השופט זוסמן (דיני שטרות, מהדורה שלישית, סעיף 83): 'אם יזכה אוחז כשורה על יסוד מסמך כזה, מדוע לא יזכה גם על יסוד פיסת נייר עליה הייתה חתימתו של אדם, שהיא עפה החוצה ונהפכה לשטר?'" וב-ע"א 9/71 נאמר: "אמת הדבר, שלפי הוראות סעיף 85 לפקודה ולפי ההלכה שנפסקה לא פעם, מסמך שאינו שלם, ולא נעשתה בו מסירה ראשונה כדין, אלא נגנב או אבד, אינו מקנה זכות אף לאוחז כשורה, והחזקה החלוטה לטובת אוחז כזה שבסעיף 20 (ב) 'שהיתה מסירה כשרה על-ידי כל הצדדים שקדמו לו' אינה מועילה". המסקנה המתבקשת היא, למיטב הבנתי, כי חובת המושך כלפי מי שאוחז כשורה בשטר גנוב (או מי שאוחז בו בתום לב תמורת ערך) קיימת רק אם השיק סחיר. מסקנה זו מסתברת גם מסעיף 81 לפקודת השטרות, הקובע: "מי שנטל שיק משורטט שכתוב עליו 'לא סחיר', אין לו ואין בכוחו ליתן זכות קניין בשיק טובה מן הזכות שהיתה לאדם שממנו נטלו". ההלכות האמורות מוסיפות, כי גם אם השיק לא סומן כאמור, המושך לא יהא חייב לכבדו אם יוכח, שלא התכוון לסחר אותו שעה שנגנב.

 

[עוד צפורה גנן]

הרשה לי לדייק את המסקנה

רק אם כוונתו של מושך השטר היתה שהשטר יהיה סחיר. אם אני מחזיקה במגירת ביתי שיקים חתומים ללא שום פרטים חוץ מזה, ומאן דוהא פורץ לביתי גונב את השיקים ממלא את הפרטים החסרים, תהיה לי טענת הגנה טובה כנגד האוחז כשרוה. אבל אם כתבתי את השיקים ומסרתי אותם לאותו מאן דהוא כדי שישתמש בהם במכולת, וגנבו אותם ממנו, הרי שכללתי כבר את הכוונה שיהיה שימוש שטרי בשיקים והיה עלי לדאוג למלאם או להופכם לבלתי סחירים.

 

[עוד צפורה גנן]

בשלוש לפנות בוקר

אני הינקתי.

 

[Sch]

תודה, עופר -

תודה רבה על המובאות. מאלף לקרוא.

 

[יוסאריאן]

אם ככה, אז התוצאה היא...

שאם הגנב היה מספיק בר-מזל כדי לגנוב את הצ'קים ממי שקיבל אותם מהמושך, הצ'קים שנגנבו יוכלו להיות מועברים למישהו שיוכל להיות אוחז כשורה, אבל אם הגנב גנב את הצ'קים מהמושך עצמו - אז למושך תהיה טענת הגנה טובה נגד מי שיקבל את הצ'קים מהגנב. זה נראה לי קצת אידיוטי. למה המזל של מי שמוכר סחורה לגנב ומקבל ממנו צ'קים, אמור להיות תלוי בשאלה ממי הגנב הצליח לגנוב?

 

[shaio]

עוד לגבי המסקנה

תודה על החומר המאלף. כל נושא השטרות הוא סכנה מקצועית, אז נא לסלוח לי אם אני אומר שטויות. לא הבנתי למה דווקא סחרותו של השטר היא הקובעת. סחרות היא היכולת להסב את הזכות לאחר, ואילו כאן אנחנו מדברים גם בזכותו של המוטב הנקוב בשטר הגנוב, לאחר שהושלם שלא כדין. כלומר יכול להיות טופס שטר שבו כתוב "לא סחיר", שעדיין תתעורר לגביו שאלה. למשל: רואה החשבון המקבל תורפי צ'קים למשמורת, שמוטבע בהם "לא סחיר", עדיין יכול להשלימם כדין, ועדיין יכול הגנב להשלים אותם שלא כדין. נראה לי שההתמקדות של ההלכות האלה היא ביסוד המסירה הראשונה, ה"הוצאה". מכיוון שההוצאה כאן לא הושלמה על דעתו של המושך, המושך יכול לטעון "כי לגנב לא מסר אותו, ומכאן שלא זכה להיות מסמך סחיר", קרי, שלא נוצר "מסמך סחיר" כלל (כלומר שטר בכלל, לא רק שטר סחיר) בגלל העדר מסירה. זה שונה מסעיף 81, או מהכוונה להפעילו. כלומר לדעתי ההלכות שהבאת טובות -- בין אם השטר היה נועד למסירה כשטר סחיר או כשטר שסחרותו מוגבלת לאנשים שיהיו נקובים בו. ועניין אחר. מה לגבי השואל המקורי שלנו: תורפי הצ'קים שאצל רואה החשבון לשם תשלום מיסים. הם נמסרו בכוונה שייעשה בהם שימוש בתנאים ידועים מראש. לכן לכאורה המוסר חזה תביעה מכוחם כבר כשנתן אותם לרואה החשבון. זה לא כמו מקרים "בהם הופקד שטר לא-שלם על-ידי בעליו אצל אדם פלוני שלא למטרה שייסחר". האם אפשר לטעון שהוא חייב לגביהם?

 

[עוד צפורה גנן]

לא סחיר

אם אתה כותב לא סחיר, לא ניתן להעביר את השיק לצד ג', אלא רק הגנב עצמו יכול לעשות בהם שימוש, או מי שקיבל אותם ריקים ולא בדק את זהות המושך עצמו. וכך הוא נעדר תו"ל.

 

[עופר בן אברהם]

הנוטל שיק מסורטט שנכתב בו "לא סחיר"

"אין לו ואין בכוחו ליתן זכות קניין בשיק טובה מן הזכות שהיתה לאדם שממנו נטלו" (סעיף 81 לפקודת השטרות). מכאן שגם שיק "לא סחיר" ניתן להסב לצד שלישי, וזה יכול להיחשב כאוחז בעד ערך, אבל לא כ"אוחז כשורה", משמע: לא יהיו לו זכויות עדיפות מאלה של האוחז הראשון (אפשר יהיה, למשל, לטעון נגדו לכישלון תמורה). וכך נאמר ב-ע"א [י-ם] 257/93: "'... הוספת המילים 'לא סחיר' לשיק משורטט אינה מבטלת את האפשרות לסחר את השטר בדרכים הקבועות בפקודה, אלא מבטלת היא את האפשרות שמי שנוטל את השיק יהא אוחז כשורה, ואותה בלבד. אף שיק משורטט בו נרשם 'לא סחיר' מוסיף אפוא להיות מסמך העובר לסוחר, ומי שנוטלו יהא אוחז, אבל אוחז כשורה לא יהא. בזה שונה שיק משורטט משיק לא משורטט או משטר אחר, שבאלה הוספת המלים 'לא סחיר' פירושה, שהעברת המסמך נאסרה, כאמור בסעיף 7(א) ו-(ד) לפקודה, ואין השטר 'עביר' עוד אלא 'כשר (הוא) בין הצדדים שבו לבין עצמם...' (ד"ר י. זוסמן, דיני שטרות, ירושלים-1983, מהדורה שישית, 358)".

 

[shaio]

אז צ'ק משורטט לא סחיר שנגנב

לעולם אינו מקנה זכות? זו מסקנה מהפכנית.

 

[עופר בן אברהם]

אם השיק מסורטט ולא סחיר

שעה שנגנב, אז, למיטב הבנתי, הוא אינו מקנה כל זכות לגנב ולאוחזים אחריו, אך אם הסרטוט והכיתוב "לא סחיר" הוספו בדיעבד, אפשר שהשיק כן מקנה זכויות.

 

[shaio]

אז נפתרה בעייתם של הלא-סחירים

(וגם זו מסקנה קצת מהפכנית) אבל מה לגבי שיקים שלא הוגבלה סחרותם על פניהם? הפסיקה שהבאת רחבה יותר מהגבלת סחרות רשומה. לדעתי ההתמקדות שם היא במסירה (הוצאת השטר לראשונה) ולא בסחרות שלו הלאה. לפי הפסיקה הזו: שטרות חתומים במגירה -- לא "הוצאו". שטרות שנמסרו לרו"ח על מנת שימתין להוראה להוציאם -- לא "הוצאו". ואילו שטרות שנמסרו לרו"ח להוציאם באופן שוטף לתשלומי מיסים -- אולי כן "הוצאו"?

 

[עוד צפורה גנן]

ראה סעיף 20 לפקודה

הדורש מסירה כדי שהשטר ישתכלל. נכון הוא שיש חזקה ששטר שיצא משליטת מושכו נמסר אבל זו חזקה הנתנת לסתירה. כך שאם נגנב מאדיוט כלשהו שטר לא משורטט וסחיר לחלוטין, והוא מצליח להוכיח את הגניבה, לא השתכללה מסירה.