היה ליל סדר מתיש אך דווקא נחמד...
אחרי 24 שנה שלא עשיתי סדר, אחותי הציעה שנעשה הפעם אצלי, ואני הסכמתי, וכך מצאתי את עצמי מתרוצצת בקניות באמצע החמסין המזעזע שהיה שלשום ואתמול עם דברים של הרגע האחרון... אמא שלי היתה אחראית על האוכל המסורתי. אחותי החליטה שהיא חייבת "ממש סדר", אז היא דאגה לצלחת פסח (של סבתא) וגם הביאה הגדות אחידות, כרפס, מרור וחרוסת (שני האחרונים תוצרת אמא, כמובן), ואני בישלתי ביצה וזרוע (מה עושים טבעונים דתיים?) ודאגתי ליין ותירוש וסידור נאה של השולחן ומצות. הקונפליקט היה בין אחותי חובבת הטקסים לבין גיסי (שאיננו יהודי ולא ממש משתגע אחרי החג הזה) ואמא שלי (שלה בכלל בא רק לשיר שירים וקיוותה להיפטר מחובת ההגדה אם כבר היא לא עושה עם אחיותיה). אז קראנו את ההגדה בחלק הראשון, וזימרנו את השירים, לפחות אלה שזכרנו, וקפצנו מהר על חלקים ארוכים ומשעממים (אמור מעתה, על הים לקו ככה וככה). וככה הגענו לאוכל. האוכל היה סטייקים (עוף לאמא שלי) ענקיים, עם סלט ותוספות (כמובן לאחר המרק והגפילטע) ובשלב הזה גיסי כבר התחיל לשמוח שהוא הגיע. אחרי הארוחה אחותי הרבנית רצתה להמשיך בהגדה, אבל כולנו התנגדנו בתוקף לאור העובדה שגם בבית סבא אף פעם לא המשכנו בסדר אחרי שולחן עורך. בסוף שרנו אחד מי יודע, על תקן חידון טריויה (מי זוכר 11? הא?) וניסינו לשיר חד גדיא. ואז הגיע חלק הכיף של הערב, שבו פנינו למשאלתה של אמא שלי, פתחתי את הפסנתר, והתחלנו לשיר שירי אביב וארץ ישראל בליווי הקלוקל שלי (אני לא מספיק מיומנת להחליף אקורדים פעמיים בתיבה בשירים עליזים...). אחותי שאלה אם יש במקרה גיטרה. יש ויש! היא התלהבה קשות, וכך ישבנו וזימררנו, וגיסי היה בהלם, כי הוא מכיר אותי בתור תוכניתנית עצבנית ולא בתור אחת שמנגנת ושרה... ואני לא חושבת שהוא שמע את אשתו פורטת על גיטרה אי פעם... באחת עשרה בלילה סגרנו את הבאסטה ("החגיגה נגמרת" של נעמי שמר בתור סיום, כמובן). אני לגמרי הייתי מיוזעת (מי ידע שפסנתר זה כזה כושר גופני), ועכשיו הזרועות שלי תפוסות לגמרי. אבל נורא כיף לשיר, ואמא שלי היתה כולה בדמעות על איזה כיף לבלות ככה עם המשפחה וצריך לעשות את זה יותר ולא רק בפסח. אז מי אמר שחייבים לצאת מליל הסדר עצבניים ואומללים?