אספר לך סיפור מעברי.
השנה הייתה 2005.
הייתי בן 7.
ויום אחד, נפל לי האסימון.
אני גאון, הבנתי לפתע.
כחמש שנים לאחר מכן, הייתי בן 12, והתחלתי לכתוב.
אנשים כותבים בדרך כלל מתחילים לכתוב יותר מאוחר מכך, אבל אתה יודע, הגאונות שלי וכל זה...
בכל מקרה, לא הייתי פופולארי בבית-ספר היסודי, באופן שהיה נדיר ויוצא דופן, בגלל שבדרך כלל אני כן פופולארי באי-אילו מסגרות שונות שאני משתתף בהן.
כפי מה שלדוגמה הייתי פופולארי קודם לכן בגן חובה, או אחרי כן, בחטיבת הביניים.
בכל מקרה, כשעליתי לחטיבת הביניים ולכיתה ז', שוב הפכתי פופולארי, לאחר שנים ארוכות שאלו היינו רק אני וחברתי הטובה מבית-הספר היסודי מול כל העולם.
העניין הוא, שכמו מה שאתה כפיזיקאי במכון מחקר פרטי בוודאי יודע, כנגד כל כוח, בא הכוח שנגדו.
כשאני הייתי בחטיבת הביניים, ואני הייתי מאוד פופולארי, כמובן שזה לא בא טוב לקבוצה קטנה אך עקשנית במיוחד של מתנגדים שכעסו עליי על הפופולאריות שלי, שהיא כמובן מצרך נדיר, חשוב ומבוקש ביותר בגיל ההתבגרות, כי כאילו, מי אני שאהיה פופולארי בזמן שהם לא, ובטח ובטח שמי אני, שאהיה הפופולארי מכולם?
בין המתנגדים, היו כמה בנות, שהגו רעיון נבזי ומרושע כיצד להתנגד לשלטוני כמלכם של האנשים.
הכתיבה שלי, בגלל הגאונות שלי, הייתי עושה את זה גם בבית-ספר ובשיעורים וכל מיני.
בכל מקרה, היו שתיים-שלוש ילדות שהתחילו ללכת אל המחנכות של הכיתה שלנו, כך ולאורך השנים, ולהמציא יש מאין, שהכתיבה שלי מתוך הגאונות שלי, אלו סיפורים עלילתיים נבזיים ומרושעים, עם תלמידות ותלמידי הכיתה והשכבה, בתור הדמויות.
שקר מגוחך, טיפשי ועלוב.
אבל בנוגע למחנכות, לפעמים הן האמינו, לפעמים לא, ואני ולאורך השנים, כמה וכמה וכמה פעמים, הושעיתי לאורך השנים על כתיבתי הגאונית כסוג של נער-מתבגר-מרטיר-של-המדע אם תרצה, בגלל התלמידות האלו, ובגלל השקרים שהן המציאו עליי והמחנכות שהאמינו להן, לפחות חלק מהמחנכות, לפחות חלק מהזמן.
וככה זה נמשך מכיתה ז' ועד י"ב.
גם פה בתפוז עברתי מקרים של האשמות שווא דומות ואף גרועות מכך.
השורה התחתונה של הסיפור הזה, ומה שאני באמת מנסה להגיד, זה שבהתחשב בהיסטוריה הפרטית שלי עם האשמות שווא ומה שסבלתי בעקבות כך, אני אהיה הבן-אדם האחרון להאשים בהאשמות שווא אדם אחר על לא עוול בכפו.
ועכשיו, ברור שאני אהיה הבן-אדם האחרון להאשים אדם אחר על לא עוול בכפו בכוונה, אף-אחד לא אומר שאני אעשה את זה בכוונה. הרי זה לא העניין. העניין הוא, כיצד אני יכול לדעת? מה אם אאשים אדם אחר בטעות?
אז זהו, שהעניין הוא, וההבדל ביני לבין אנשים אחרים, בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי עם האשמות שווא, זה שאני ובניגוד לאחרים, איזהר שבעתיים לפני שאאמין לאי-אילו אישומים או טענות כאלו או אחרים נגד אנשים, ואגיד "זה נכון", "זה קרה", "אני מאמין" וכדומה'.
אז הנה הקטע בנוגע לרחבעם זאבי, ודבריי אלו מכוונים באותה המידה גם לסבא של כיפה אדומה ויבגני, שהגיבו דברים דומים לשלך, וגם לפולגאר כי אני רואה שהוא שם לייק לתגובתך.
הקטע בנוגע לרחבעם זאבי, זה שאם אנחנו נכנסים לעמוד הויקיפדיה שלו, וקוראים את הקטע הרלוונטי של ההאשמות נגדו, זאת רק פסקה אחת רלוונטית, זאת באמת לא הרבה עבודה, נראה שהוא מואשם בהאשמות אלו על-ידי כמות דו-ספרתית של אנשים.
עכשיו, כשכמות דו-ספרתית של אנשים מעידים, כבר זה עומד בסטנדרטים וברף המאוד מחמירים שלי.
על זה תוסיף את זה שהכמות הדו-ספרתית הזאת של אנשים אלו אנשים חשובים ומכובדים מכל רחבי עולם התרבות, העיתונות, הצבא והפוליטיקה, לא סתם אנשים, אנשים חשובים, אנשים מכובדים, אנשים אמינים, וכל זה סופר בתוכנית "עובדה", תוכנית תחקירים רצינית ואיכותית מהמעלה הראשונה, סוג של ה"כלבוטק" של ימינו, וזה מה שקוראים אותו over-kill.
במצב עד כדי כך קיצוני, נראה שמר זאבי בהחלט אשם בכל מקרה שלא יהיה, ולכן מוטב לו שההאשמות הועלו לאחר מותו, כי בוא נהיה רציניים, אין שום דבר שהוא היה יכול להגיד כדי לגונן על עצמו מול שטף האשמות שכזה מצידם של אנשים חשובים שכאלו, והוא היה הולך לכלא.
על כן ולנוכח כל האמור לעיל, אני חושש שלבסוף והשורה התחתונה היא שאני נאלץ לעמוד מאחורי דבריי, מר זאבי היה אנס ורוצח.
באשר לכך שההאשמות הועלו לאחר מותו, זה כנראה כי הקורבנות פחדו מפני מי שהיה לא רק חבר כנסת ושר, אלא אנס ורוצח שהפעיל מנגנון השתקה ולא בחל אפילו בתקיפת עיתונאים, מה שעכשיו גם מזכיר לי את המקרה של דודו טופז.
יחד עם זאת ועם כל האמור לעיל, אין בדבריי בשביל להפחית מחשיבות עבודתו ותרומתו של מר זאבי במערכת הביטחונית והפוליטית, ואין בפעילותו הפלילית בשביל לקחת ממנו או לשלול ממנו את ההערכה כלפיו על תרומתו כלפי המדינה באי-אילו תחומים שונים.
פשוט מה שאני אומר, אפשר מן הצד האחד להעריך אותו על כל הדברים החיוביים שעשה, אבל עדיין אפשר לגנות אותו על פשעיו, גם אם הוא כביכול מאותו צד שלכם.
הוא דמות מורכבת. הכי נכון וראוי זה להתייחס אליו ולחשוב עליו בצורה מורכבת בהתאמה.
זה לדוגמה מה שלמדנו כחברה וכתרבות לעשות עם מייקל ג'קסון, לצורך הדוגמה.
אנחנו כמובן מעריכים מאוד את עבודתו התרבותית והמוזיקלית של מייקל, אך לצד זאת, מגנים בתוקף את פעילותו הפלילית ואת התקיפות המיניות המגעילות שהוא תקף ילדים כטורף מיני מגעיל ומסוכן, ועדיין, אין זה אומר ואין בכך בשביל להגיד שאנחנו מעריכים אותו פחות על עבודתו התרבותית והמוזיקלית.
זה הכול בנוגע ליכולת ולידע שלנו להחזיק את שני העולמות האלו יחד כשזה מגיע לדמויות כל-כך מורכבות ודו-ערכיות מבחינה היסטורית.
אתה משווה את גניבת העתיקות של מר דיין לאונסים ולרציחות של מר זאבי? אל תהיה מגוחך.
שמאל*
youtube.com
