בינתיים אנחנו רק עם ילד אחד
ואולי חלק מהסיבה לכך שעדיין לא מתכננים את השני, זה בדיוק מה שתיארת בתוספת חוסר הרצון לותר על השיפור שיש בזוגיות ולחזור אחורה. מצד שני, אני חושבת שחלק מהבעיה היה ההלם עם הילד הראשון, כמה שלא ניסינו להתכונן, לא הבנו את גודל המשימה. בילד שני נראה לי שהשוק קצת קטן יותר, לא? ולגבי פנאי או זמן באופן כללי: אני מנסה ללמוד לשלב, ולהפנים שלקחת את יונתן איתי לקניות, זה מבחינתו יופי של זמן עם אמא, ולא מאוד שונה מטיול בגן הזואולוגי. ללמוד לקפל כביסה מול תכנית טלויזיה אהובה, לשטוף כלים תוך כדי שיחה עם הבעל. פשוט להתייעל ככל הניתן. וכן, יקח המון זמן עד שאני קצת יותר אחזור לעצמי (בדיוק היום תהיתי לי, בהנחה שילד אחרון יוולד לי בגיל 35, בת כמה אני אהיה כשאשן שוב לילה שלם?). וגם אז זה לט יהיה ממש מה שהיה פעם. אבל מה עדיף - זוגיות תקועה שלט משתנה? שלא מתקדמת? שלא עמדה בפני אתגרים רציניים ויכלה להם?
