לוקחת בשתי ידיים את עניין אי ההבנה
ושוב אנחנו רואות אחרת את העולם והאנשים. עיתונאי יכול לכתוב ביקורת(כמו רבים אחרים ,אגב) ולאמר על הצגה שהיא מקסימה ,מהממת ויתר סופרלטיביים חיוביים או שליליים. אבל אני לא אומר שהכותב אידיוט. אלא שאני לא מרגישה ככה, חושבת ככה, חושבת אחרת וכן הלאה. לגופו של עניין ולא לגופו של כותב. ביקורת היא דבר טוב וחיובי- כל עוד היא ניתנת לתחום התוכן, ולא לאיפיוני האישיותי המשוער תיאורטית . לדוגמא- ביקורת על יצירה ספרותית כלשהי, תאמר שהפתיחה נניח דומה לאחרת, שהמבנה לקוי בחסר, שיש יותר מיד דימויים, שהשפה לא אמיתית מספיק, שהדיאלוגים סגורים וכו... כל עוד זה לגטימי- ולהיפך המבוקר לומד ממנה. מאידך- ביקורת שאומרת- שיר כל כך אדיוטי לא ראיתי מימי, בוודאי מעיד על המחבר. זו אינה בקורת, זהו עלבון לשמו. ואולי זה ההבדל הדק. אני מאמינה בביקורת, אני כותבת, ואני משתמשת בה היטב. אבל ביקורת ענינית. ואם שמת לב-לא התייחסתי בכלל לויכוח שלך עם ארבל, בעניין של תחום התוכן,כי זוהי הבעת דיעה שלך, והיא לגטימית לחלוטין בעיני,אלא להתייחסות שלך ליתר הנוכחים/או נפקדים, מבלי להכיר וכבר לגרור לסל אחד של ביצים(או ביציות)-זו לא הייתה ביקורת , כלל וכלל. זה היה עלבון. שיהיה לך בוקר טוב רוצה קרואסון?