זקוק לעצה מהגרושות/פרודות בפורום
לכאורה - הסיפור הרגיל. נישואין , הולדת ילדים והיעלמות מוחלטת של אינטימיות ואהבה מצד אשתי. לפני כ 3 שנים התאהבתי בבחורה (נשואה עם ילדים גם היא) במקום עבודתי. הרומן בינינו הלך והתעצם עד שלא יכולנו להמשיך לחיות חיים כפולים. עזבתי בתחושת מועקה גדולה את המסגרת המשפחתית שלא יכולתי לחיות בה יותר, לפני כשנה. ילדיי, למותר לציין, מתגוררים איתי מחצית מהזמן ועושה רושם כי התרגלו כבר לרעיון שהוריהם חיים בנפרד. הנחמה היחידה שהיתה לי בכל השנה הזו - שותפתי לרומן שהרעיפה עלי המון אהבה ותקווה לפרק ב' מאושר. אהובתי התגרשה גם היא מבעלה זמן קצר אחרי עזיבתי את הבית. נראה היה כי הכל מתנהל למישרין עד שלפני תקופה קצרה, בלי כל התראה מוקדמת ניתקה עמי כל קשר (למעט זה המחויב מהיותנו עובדים יחד). נסיונותי הנואשים להבין את פשר התנהגותה נענים בהתפרצויות כעס והטחת האשמות "הרסת לי את החיים ! אתה קללה שנדבקה אליי !..." ועוד. ברור לי כי לא טוב לה. ברור לי כי היא חווה מצוקה קשה סביב הגירושים וכי יש לה (כפי שהיו גם לי) געגועים למסגרת המוכרת והבטוחה. בשיחות בינינו אני מתקפל ונסוג. מתנצל. מנסה לתת לה את הזמן שלה להחלים. אולם אנו נפגשים הרבה במסגרת עבודתנו וכל מילה מצידי מעוררת התנהגות דומה. המועקה הגדולה שלי נובעת מהתקווה (המטופשת אולי) שהיא חווה משבר זמני ועיניה ייפקחו עוד מעט וישובו להיות אוהבות ומחייכות כמו לפני זמן קצר. ברור לי כי תקווה זו, והאהבה הגדולה שנותרה בי אליה, אינן מאפשרות לי להיות מאושר. זקוק לעזרתכן בפתרון התעלומה (מבחינתי) כיצד הפכתי פתאום להיות שנוא כל כך.
לכאורה - הסיפור הרגיל. נישואין , הולדת ילדים והיעלמות מוחלטת של אינטימיות ואהבה מצד אשתי. לפני כ 3 שנים התאהבתי בבחורה (נשואה עם ילדים גם היא) במקום עבודתי. הרומן בינינו הלך והתעצם עד שלא יכולנו להמשיך לחיות חיים כפולים. עזבתי בתחושת מועקה גדולה את המסגרת המשפחתית שלא יכולתי לחיות בה יותר, לפני כשנה. ילדיי, למותר לציין, מתגוררים איתי מחצית מהזמן ועושה רושם כי התרגלו כבר לרעיון שהוריהם חיים בנפרד. הנחמה היחידה שהיתה לי בכל השנה הזו - שותפתי לרומן שהרעיפה עלי המון אהבה ותקווה לפרק ב' מאושר. אהובתי התגרשה גם היא מבעלה זמן קצר אחרי עזיבתי את הבית. נראה היה כי הכל מתנהל למישרין עד שלפני תקופה קצרה, בלי כל התראה מוקדמת ניתקה עמי כל קשר (למעט זה המחויב מהיותנו עובדים יחד). נסיונותי הנואשים להבין את פשר התנהגותה נענים בהתפרצויות כעס והטחת האשמות "הרסת לי את החיים ! אתה קללה שנדבקה אליי !..." ועוד. ברור לי כי לא טוב לה. ברור לי כי היא חווה מצוקה קשה סביב הגירושים וכי יש לה (כפי שהיו גם לי) געגועים למסגרת המוכרת והבטוחה. בשיחות בינינו אני מתקפל ונסוג. מתנצל. מנסה לתת לה את הזמן שלה להחלים. אולם אנו נפגשים הרבה במסגרת עבודתנו וכל מילה מצידי מעוררת התנהגות דומה. המועקה הגדולה שלי נובעת מהתקווה (המטופשת אולי) שהיא חווה משבר זמני ועיניה ייפקחו עוד מעט וישובו להיות אוהבות ומחייכות כמו לפני זמן קצר. ברור לי כי תקווה זו, והאהבה הגדולה שנותרה בי אליה, אינן מאפשרות לי להיות מאושר. זקוק לעזרתכן בפתרון התעלומה (מבחינתי) כיצד הפכתי פתאום להיות שנוא כל כך.
