תגידי לי את.
בכל פעם מחדש אני מתה למצוא תשובה גורפת, ומדי פעם אני מאמצת עוד איזה עיקרון לארסנל התופח, אבל לפעמים היא ישנה טוב ולפעמים זוועה. מה שכן, כמה דברים שאני כן יכולה לומר לגבי שיטת חמש הדקות: - היא ממש לא צריכה להיות חמש דקות. אנחנו נוקטים בשיטת הדקה, שבה עושים טקס שלם (אמבטיה, לילה טוב לכל החפצים בבית כולל המולקולות של הרבק מתחת למיטה, הנקה בחדר שלה), ואז אנחנו שמים אותה - ערה קצת! לא ישנה לגמרי! זה הכי חשוב - במיטה שלה. לפעמים היא מרדימה את עצמה לבד ואז אני נשארת דקה שתיים והולכת, ולפעמים היא קמה ומתחילה לצרוח. ואז אני יוצאת, סופרת שישים שניות ואז נכנסת שוב ואומרת משפט כמו "לילה טוב מתוקה, שימי ראש, הולכים לישון". אם אני ממש מתייסרת ברגשי אשמה, אני גם מזכירה שאמא ואבא פה בחוץ שומרים עליה, אבל זה ממש הופך את זה לארוך ומיותר. >>> יוצאת. >>> 60 שניות>>> משפט נוסף >> וחוזר חלילה. תוך זמן קצר יחסית (10 דקות בהתחלה, ותוך כמה ימים) היא לומדת לשים ראש על הכרית ולהרדים את עצמה, וזה עושה גם שיפור ניכר בלילה. כמובן שצריך לחדש את השיטה במלוא העוז בכל פעם שמשהו בחיים משתנה (נגיד, הלילה, למשל, שהיא תישן לראשונה במיטב אחרי טיול בחו"ל). - דבר שני: כשהיא היתה זערורית, באמת חשבתי והרגשתי שהיא לא זוכרת כלום, שחמש דקות זה נצח בשבילה וכשהיא עומדת ובוכה ואיש לא מגיע זה בשבילה גיהנות עלי אדמות. היום, בגיל שנה (וחודש, היום), המצב הוא שונה. לדעתי היא זוכרת יפה מאוד מה היה לפני חמש דקות וגם לפני כמה לילות (וגם משתמשת בזה נגדנו הרבה פעמים), מגיבה היטב להחלטות שלנו ולמעשים שלנו, וממש לא נראה לי שהיא מרגישה נטושה כשאנחנו מתעקשים איתה על הרדמות וחוזרים, אפילו כשאנחנו יוצאים לכמה דקות.
