זקוקה לעצות!!!
אני חדשה כאן והחלטתי לגולל בפניכם את מה שעובר/עבר עליי בחודשים האחרונים. אני בת 27 ולפני 7 חודשים הגיע בחור חדש לעבודה שלי, הוא בן 22 בקרוב. בהתחלה היינו ידידים ממש טובים,אני התאהבתי בו ולא סיפרתי לו על כך, חששתי קצת מפער הגילאים, מדחייה, למרות שאני חייבת לציין שהוא מאוד בוגר. ואז זה קרה, באחת השיחות בינינו הוא התוודה ואמר לי שיש לו רגשות כלפיי ושאני הבחורה הכי מיוחדת שהוא פגש בחייו, אני בתגובה אמרתי שגם לי יש רגשות כלפיו. אני חייבת לציין ששנינו הפכים גמורים!!אני טיפוס חם, משתדלת להיות אופטימית,חברותית, הוא טיפוס שקט, מופנם,ביישן וקר מאוד בהשוואה אליי עם הרבה בעיות במשפחה.למרות שהוא לא גר איתם הוא כל הזמן טען בפניי שהוא צריך בחורה חזקה שתהיה מסוגלת לעבור איתו הרבה קשיים שעוברים עליו, וזה היה ברור לשנינו שאני מתאימה. עד כאן ההקדמה, עכשיו לעיקר: במשך 3 החודשים היו לנו הרבה רגעים של כיף, צחוקים והנאות קטנות, היינו המון שעות ביום ביחד, גם עבדנו ביחד ולאחר העבודה היינו נוסעים אליו לדירה. שעות היינו ביחד, אך לא הספקנו לעשות הרבה דברים שבדרך כלל חברים עושים. ולי זה הפריע, גם לו, אבל פחות. הוא לא היה יוזם יותר מידי דברים, אפילו את החברים שלו פגשתי רק אחרי חודשיים של חברות. הוא טען שטוב לו כרגע בבועה הזאת שלי ושלו ואני מצידי ניסיתי לפרוץ אותה, בעיקר כדי להכיר אותו יותר כי כולם יודעים שעל מנת להכיר בן אדם כמה שיותר לעומק צריך לראות אותו בכמה שיותר סיטואציות ולחוות חוויות. אני ידעתי שהוא מרגיש אליי יותר ממה שאני מרגישה אליו, הוא היה מתוודה בפניי(לא הרבה), אבל אף פעם לא אמר שהוא אוהב אותי (גם אני לא אמרתי לו). במשך כל השלושה חודשים היינו לנו שיחות טלפון שלאט לאט היו מצטמצמות כי בכל זאת היינו כל היום ביחד כמעט כל יום מ8 בבוקר עד 9 בערב וכמה אפשר לדבר עם בן אדם שאתה נמצא איתו המון?? את זה אני מבינה, אבל בימים שסיימנו לעבוד וכל אחד הלך לביתו ולא שמעתי ממנו עד הבוקר הייתי מתעצבנת שהוא לא מתקשר או מינימום שולח הודעת"לילה טוב" - כאילו מה? מספיק לך שאתה רואה אותי רק בעבודה?? כשחוזרים הביתה מתנתקים לגמרי? היה לי קשה עם זה, אני באופיי בחורה עם ביטחון עצמי לא גבוה בכלל ובעיקר בכל הקשור לגברים, אני זקוקה לחיזוקים ולתשומת לב, לא משהו יוצא דופן בערך מה שרוב הבחורות היו רוצות ולא קיבלתי את זה ממנו אחרי שעות העבודה. לא לחצתי עליו יותר מידי בעניין , באיזה שהוא שלב ניסיתי לקבל את זה שככה זה האופי שלו כי הוא לא היה מייחס לזה חשיבות ולא עשה דברים בכוונה. אמרתי לו כמה פעמים שהעובדה שאנחנו עובדים ביחד לא עושה טוב לקשר, אני יודעת את זה מניסיון, הוא מצידו טען שזה יכול רק להוסיף (שנינו עובדים יחד אך אני אחראית עליו בגדול) בשבועיים שקדמו למלחמה היינו כל הזמן ביחד, גם בסופ"שים, גם בעבודה וגם לאחר העבודה. ביום שהתחילה המלחמה הוא קיבל שבוע מחלה מהרופא וידעתי שלא אראה אותו בעבודה. בסדר..לא יצאנו בסופ"ש שלפני האחרון, בסדר..חשבתי לעצמי אולי נמאס קצת לבן אדם ממני, אני יכולה להבין אבל גם שיחות טלפון בקושי היו, הוא היה מקדיש לי כמה דקות בערב (אף פעם לא במשך ה"חופש" הזה לא התקשר לפני 8 בערב) ותמיד נשמע על הפנים. שאלתי אותו לא פעם מה עובר עליו והוא אמר שהוא עייף כי הוא בקושי יוצא מהבית ובנוסף לא עובד. ניסיתי להבין, לא לחצתי. ככה במשך כמה ימים. ביום רביעי שעבר ממש התעצבנתי כי לא ראיתי שום רצון מצידו לדבר איתי, באותו היום נפלה קטיושה ליד העבודה שלי וברחתי הביתה, פחדתי, הוא מצידו התקשר לשאול לשלומי פעם אחת והיה נראה שהוא עשה זאת רק לצאת לידי חובה. באותו היום בערב התקשרתי אליו, רציתי לבוא אליו כדי לדבר איתו, לראות מה עובר על הבן אדם. הוא היה עם חברים ולא ראיתי נכונות מצידו לחזור לדירה שלו כדי לדבר איתי, אז דיברתי איתו בטלפון ואמרתי לו שהוא לא מתקשר איתי וכשהוא כן, אז תמיד הוא נשמע על הפנים ואין לו חשק לכלום.שאלתי אותו אם הוא רוצה לחתוך כי אני באמת לא מבינה מה עובר עליו, עשה רושם שהוא היה דיי בשוק מהשאלה, אמר שהוא אוכל סרטים עכשיו ושזה לא קשור אליי הוא אמר לי שהוא לא רוצה לדבר על זה בטלפון. למחרת הוא התקשר אלי בערב והזמין אותי אליו, לא הלכתי, בכוונה, החזקתי את עצמי, מטעמי אגו, למה שאני אלך רק כשהוא רוצה ונוח לו? כמובן שלא אמרתי לו את זה, רק שלחתי הודעה שאני נרדמת ונדבר למחרת. ביום שישי האחרון לא התקשר, אני שלחתי הודעה ב10 וחצי בערב, רציתי לראות אותו, הוא לא חזר אליי, אחרי שעה וחצי התקשרתי, הוא היה עם חבר( אמר ש"לא קיבל את ההודעה"), שאל מה אני עושה, אמרתי שאני רואה סרט עם חברות בבית, הוא אמר שהוא יוצא עם חבר ושנדבר למחרת, לא הציע לי להצטרף-התעצבנתי ושתקתי, אכלתי את עצמי במחשבות. יום שבת הייתי עצבנית, כל דבר קטן הרגיז אותי, אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות אותו ושנדבר ולקחתי בחשבון שזה יכול להיות הסוף למרות שלא רציתי שזה יהיה. קבעתי איתו שאבוא אליו וכך היה. נסעתי וכל הדרך אני משחזרת מה להגיד ואיך, על מנת שאהיה הכי ברורה שיש אך מבלי להביא לסיום הקשר. התחלתי לדבר ראשונה ואמרתי שבמתכונת הנוכחית של הקשר אני לא רואה לו המשך, הוא אמר שיש לו כרגע הרבה צרות במשפחה ולא תמיד בא לא לשתף אותן אפילו איתי. הוא סיפר לי מה עבר עליו השבוע ואמר שהוא לא רוצה לפגוע בי עם ההתנהגות שלו ועדיף שנסיים את הקשר. הוא אמר שקשה לו לראות אותו פגועה ממנו ואמר שבתקופה הקרובה צפויים בחייו הרבה משברים ושהוא לא רוצה לגרור אותי לתוכם מתוך אכפתיות ודאגה, אמרתי לו שאני חושבת ומוכנה לתת לזה עוד צ'אנס, הוא אמר שאין טעם, שהוא לא יודע מתי ייפתרו כל הבעיות שלו ומתי הוא יחזור לעצמו ושהוא לא רוצה שאני אדרדר לתהום שהוא מתקרב אליה, אמרתי לו שאני לא רוצה לאבד אותו ושהוא חשוב לי, ניסיתי להבין אותו ואני מאמינה למה שהוא אומר, הוא לא שיקר ולא ישקר לי.הוא טען שאין לו כרגע זמן להשקיע בזוגיות, אמר שאני הבחורה הכי מיוחדת והכי מתאימה לו, ושהוא מתנצל על החודשים שהיינו ביחד, כאילו שהוא לא היה צריך להתחיל עם זה בכלל בכדי לא לגרור אותי למצב שהוא צפה שיקרה(בעיות משפחתיות).. התעצבנתי. אני בכיתי וראיתי עליו שהוא גם בדרך לשם, קם, הולך, יושב, ראיתי שקשה לו. ואז הוא אמר לי שהוא "רוצה להגיד לי משהו שהוא לא אמר לי אף פעם"- "אני אוהב אותך" לא אמרתי לך את זה עד עכשיו, אני לא יודע למה, אבל אני יודע את זה ומרגיש את זה כבר כמה חודשים. בכיתי..התחבקנו והתנשקנו ולא רצינו להפסיק..הוא אמר שנתראה בעבודה ושאף אחד לא נעלם ונהיה בקשר. כשנפרדנו אמרתי לו שאני מקווה שהוא יתגבר על כל הבעיות שלו בשביל שיהיה לו רק טוב, והוא ענה "בשביל שנינו" .לפנות בוקר חזרתי הביתה, ישנתי בקושי 4 שעות, לא הפסקתי לבכות. באותם הרגעים שהייתי אצלו חשבתי לעצמי מה אני צריכה את כל הצרות האלה? אני בסה"כ מחפשת מע' יחסים יציבה, פשוטה בחיים. עכשיו אני בבית לא עובדת (בגלל המצב) מטפסת על הקירות, אתמול "היום שאחרי",בכיתי כל היום ללא הפסקה, הרגשתי כאילו שאני מתאבלת עליו. נשמע קיצוני אבל גם אני מופתעת מהתגובה שלי. אני יודעת שאראה אותו בעבודה, שנינו עובדים בבנין לבד, יהיה מאוד קשה להתחמק אחד מהשני. אני רוצה אותו,לעזור לו, להיות איתו ברגעים הקשים, לתמוך אבל גם לקבל ממנו פידבקים. אני מרגישה שהוא ויתר עליי, הוא, הבן אדם שאמר לי כל הזמן שצריך להילחם בחיים על מה שרוצים, על מה שבאמת חשוב, אוהב אותי אבל מוותר עליי. קשה לי עם זה. אני הרוסה. חייבת לציין שזו המע' יחסים הרצינית הראשונה שלי. מצטערת מראש אם הלאתי אתכם בפרטים, אשמח לקבל מכם כמה שיותר תגובות/עצות. יום טוב ושקט לכולם..
אני חדשה כאן והחלטתי לגולל בפניכם את מה שעובר/עבר עליי בחודשים האחרונים. אני בת 27 ולפני 7 חודשים הגיע בחור חדש לעבודה שלי, הוא בן 22 בקרוב. בהתחלה היינו ידידים ממש טובים,אני התאהבתי בו ולא סיפרתי לו על כך, חששתי קצת מפער הגילאים, מדחייה, למרות שאני חייבת לציין שהוא מאוד בוגר. ואז זה קרה, באחת השיחות בינינו הוא התוודה ואמר לי שיש לו רגשות כלפיי ושאני הבחורה הכי מיוחדת שהוא פגש בחייו, אני בתגובה אמרתי שגם לי יש רגשות כלפיו. אני חייבת לציין ששנינו הפכים גמורים!!אני טיפוס חם, משתדלת להיות אופטימית,חברותית, הוא טיפוס שקט, מופנם,ביישן וקר מאוד בהשוואה אליי עם הרבה בעיות במשפחה.למרות שהוא לא גר איתם הוא כל הזמן טען בפניי שהוא צריך בחורה חזקה שתהיה מסוגלת לעבור איתו הרבה קשיים שעוברים עליו, וזה היה ברור לשנינו שאני מתאימה. עד כאן ההקדמה, עכשיו לעיקר: במשך 3 החודשים היו לנו הרבה רגעים של כיף, צחוקים והנאות קטנות, היינו המון שעות ביום ביחד, גם עבדנו ביחד ולאחר העבודה היינו נוסעים אליו לדירה. שעות היינו ביחד, אך לא הספקנו לעשות הרבה דברים שבדרך כלל חברים עושים. ולי זה הפריע, גם לו, אבל פחות. הוא לא היה יוזם יותר מידי דברים, אפילו את החברים שלו פגשתי רק אחרי חודשיים של חברות. הוא טען שטוב לו כרגע בבועה הזאת שלי ושלו ואני מצידי ניסיתי לפרוץ אותה, בעיקר כדי להכיר אותו יותר כי כולם יודעים שעל מנת להכיר בן אדם כמה שיותר לעומק צריך לראות אותו בכמה שיותר סיטואציות ולחוות חוויות. אני ידעתי שהוא מרגיש אליי יותר ממה שאני מרגישה אליו, הוא היה מתוודה בפניי(לא הרבה), אבל אף פעם לא אמר שהוא אוהב אותי (גם אני לא אמרתי לו). במשך כל השלושה חודשים היינו לנו שיחות טלפון שלאט לאט היו מצטמצמות כי בכל זאת היינו כל היום ביחד כמעט כל יום מ8 בבוקר עד 9 בערב וכמה אפשר לדבר עם בן אדם שאתה נמצא איתו המון?? את זה אני מבינה, אבל בימים שסיימנו לעבוד וכל אחד הלך לביתו ולא שמעתי ממנו עד הבוקר הייתי מתעצבנת שהוא לא מתקשר או מינימום שולח הודעת"לילה טוב" - כאילו מה? מספיק לך שאתה רואה אותי רק בעבודה?? כשחוזרים הביתה מתנתקים לגמרי? היה לי קשה עם זה, אני באופיי בחורה עם ביטחון עצמי לא גבוה בכלל ובעיקר בכל הקשור לגברים, אני זקוקה לחיזוקים ולתשומת לב, לא משהו יוצא דופן בערך מה שרוב הבחורות היו רוצות ולא קיבלתי את זה ממנו אחרי שעות העבודה. לא לחצתי עליו יותר מידי בעניין , באיזה שהוא שלב ניסיתי לקבל את זה שככה זה האופי שלו כי הוא לא היה מייחס לזה חשיבות ולא עשה דברים בכוונה. אמרתי לו כמה פעמים שהעובדה שאנחנו עובדים ביחד לא עושה טוב לקשר, אני יודעת את זה מניסיון, הוא מצידו טען שזה יכול רק להוסיף (שנינו עובדים יחד אך אני אחראית עליו בגדול) בשבועיים שקדמו למלחמה היינו כל הזמן ביחד, גם בסופ"שים, גם בעבודה וגם לאחר העבודה. ביום שהתחילה המלחמה הוא קיבל שבוע מחלה מהרופא וידעתי שלא אראה אותו בעבודה. בסדר..לא יצאנו בסופ"ש שלפני האחרון, בסדר..חשבתי לעצמי אולי נמאס קצת לבן אדם ממני, אני יכולה להבין אבל גם שיחות טלפון בקושי היו, הוא היה מקדיש לי כמה דקות בערב (אף פעם לא במשך ה"חופש" הזה לא התקשר לפני 8 בערב) ותמיד נשמע על הפנים. שאלתי אותו לא פעם מה עובר עליו והוא אמר שהוא עייף כי הוא בקושי יוצא מהבית ובנוסף לא עובד. ניסיתי להבין, לא לחצתי. ככה במשך כמה ימים. ביום רביעי שעבר ממש התעצבנתי כי לא ראיתי שום רצון מצידו לדבר איתי, באותו היום נפלה קטיושה ליד העבודה שלי וברחתי הביתה, פחדתי, הוא מצידו התקשר לשאול לשלומי פעם אחת והיה נראה שהוא עשה זאת רק לצאת לידי חובה. באותו היום בערב התקשרתי אליו, רציתי לבוא אליו כדי לדבר איתו, לראות מה עובר על הבן אדם. הוא היה עם חברים ולא ראיתי נכונות מצידו לחזור לדירה שלו כדי לדבר איתי, אז דיברתי איתו בטלפון ואמרתי לו שהוא לא מתקשר איתי וכשהוא כן, אז תמיד הוא נשמע על הפנים ואין לו חשק לכלום.שאלתי אותו אם הוא רוצה לחתוך כי אני באמת לא מבינה מה עובר עליו, עשה רושם שהוא היה דיי בשוק מהשאלה, אמר שהוא אוכל סרטים עכשיו ושזה לא קשור אליי הוא אמר לי שהוא לא רוצה לדבר על זה בטלפון. למחרת הוא התקשר אלי בערב והזמין אותי אליו, לא הלכתי, בכוונה, החזקתי את עצמי, מטעמי אגו, למה שאני אלך רק כשהוא רוצה ונוח לו? כמובן שלא אמרתי לו את זה, רק שלחתי הודעה שאני נרדמת ונדבר למחרת. ביום שישי האחרון לא התקשר, אני שלחתי הודעה ב10 וחצי בערב, רציתי לראות אותו, הוא לא חזר אליי, אחרי שעה וחצי התקשרתי, הוא היה עם חבר( אמר ש"לא קיבל את ההודעה"), שאל מה אני עושה, אמרתי שאני רואה סרט עם חברות בבית, הוא אמר שהוא יוצא עם חבר ושנדבר למחרת, לא הציע לי להצטרף-התעצבנתי ושתקתי, אכלתי את עצמי במחשבות. יום שבת הייתי עצבנית, כל דבר קטן הרגיז אותי, אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות אותו ושנדבר ולקחתי בחשבון שזה יכול להיות הסוף למרות שלא רציתי שזה יהיה. קבעתי איתו שאבוא אליו וכך היה. נסעתי וכל הדרך אני משחזרת מה להגיד ואיך, על מנת שאהיה הכי ברורה שיש אך מבלי להביא לסיום הקשר. התחלתי לדבר ראשונה ואמרתי שבמתכונת הנוכחית של הקשר אני לא רואה לו המשך, הוא אמר שיש לו כרגע הרבה צרות במשפחה ולא תמיד בא לא לשתף אותן אפילו איתי. הוא סיפר לי מה עבר עליו השבוע ואמר שהוא לא רוצה לפגוע בי עם ההתנהגות שלו ועדיף שנסיים את הקשר. הוא אמר שקשה לו לראות אותו פגועה ממנו ואמר שבתקופה הקרובה צפויים בחייו הרבה משברים ושהוא לא רוצה לגרור אותי לתוכם מתוך אכפתיות ודאגה, אמרתי לו שאני חושבת ומוכנה לתת לזה עוד צ'אנס, הוא אמר שאין טעם, שהוא לא יודע מתי ייפתרו כל הבעיות שלו ומתי הוא יחזור לעצמו ושהוא לא רוצה שאני אדרדר לתהום שהוא מתקרב אליה, אמרתי לו שאני לא רוצה לאבד אותו ושהוא חשוב לי, ניסיתי להבין אותו ואני מאמינה למה שהוא אומר, הוא לא שיקר ולא ישקר לי.הוא טען שאין לו כרגע זמן להשקיע בזוגיות, אמר שאני הבחורה הכי מיוחדת והכי מתאימה לו, ושהוא מתנצל על החודשים שהיינו ביחד, כאילו שהוא לא היה צריך להתחיל עם זה בכלל בכדי לא לגרור אותי למצב שהוא צפה שיקרה(בעיות משפחתיות).. התעצבנתי. אני בכיתי וראיתי עליו שהוא גם בדרך לשם, קם, הולך, יושב, ראיתי שקשה לו. ואז הוא אמר לי שהוא "רוצה להגיד לי משהו שהוא לא אמר לי אף פעם"- "אני אוהב אותך" לא אמרתי לך את זה עד עכשיו, אני לא יודע למה, אבל אני יודע את זה ומרגיש את זה כבר כמה חודשים. בכיתי..התחבקנו והתנשקנו ולא רצינו להפסיק..הוא אמר שנתראה בעבודה ושאף אחד לא נעלם ונהיה בקשר. כשנפרדנו אמרתי לו שאני מקווה שהוא יתגבר על כל הבעיות שלו בשביל שיהיה לו רק טוב, והוא ענה "בשביל שנינו" .לפנות בוקר חזרתי הביתה, ישנתי בקושי 4 שעות, לא הפסקתי לבכות. באותם הרגעים שהייתי אצלו חשבתי לעצמי מה אני צריכה את כל הצרות האלה? אני בסה"כ מחפשת מע' יחסים יציבה, פשוטה בחיים. עכשיו אני בבית לא עובדת (בגלל המצב) מטפסת על הקירות, אתמול "היום שאחרי",בכיתי כל היום ללא הפסקה, הרגשתי כאילו שאני מתאבלת עליו. נשמע קיצוני אבל גם אני מופתעת מהתגובה שלי. אני יודעת שאראה אותו בעבודה, שנינו עובדים בבנין לבד, יהיה מאוד קשה להתחמק אחד מהשני. אני רוצה אותו,לעזור לו, להיות איתו ברגעים הקשים, לתמוך אבל גם לקבל ממנו פידבקים. אני מרגישה שהוא ויתר עליי, הוא, הבן אדם שאמר לי כל הזמן שצריך להילחם בחיים על מה שרוצים, על מה שבאמת חשוב, אוהב אותי אבל מוותר עליי. קשה לי עם זה. אני הרוסה. חייבת לציין שזו המע' יחסים הרצינית הראשונה שלי. מצטערת מראש אם הלאתי אתכם בפרטים, אשמח לקבל מכם כמה שיותר תגובות/עצות. יום טוב ושקט לכולם..