זקוקה לייעוץ.
שלום. קודם כל אני מתנצלת על ההודעה הארוכה. אני בת 17.5. בין גיל 13 ל-14 עברתי...קשר של ניצול מיני, מצד בחור שהייתי איתו בקשר במשך 7 חודשים והיה מבוגר ממני. ההכרה בחוויה שעברתי נחתה עליי ממש בחודשים האחרונים. אני נמצאת במערכת יחסים רצינית כבר שנה, קשר מדהים, תומך, מלא בהתחשבות ורגש. עם בחור אחר כמובן. מאז עברו עליי המון חוויות, לטוב ולרע, מעולם לא הכרתי בעצמי בתור אחת שעברה איזשהו סוג של התעללות שקשורה בנושא הזה. מוזר לי לתאר את זה ככה, אבל יש חלקים שלמים מתוך הקשר ההוא, הישן, סיטואציות שלמות שאני לא זוכרת בבירור, שאני מרגישה שהן מודחקות איפשהו עמוק מאוד. מאוד. בהתחלה, בקשר הנוכחי לא היו לי עכבות מיוחדות בנוגע ליחסי מין...הכל הלך "נורמלי", שכבנו לראשונה אחרי 3 חודשים, זה לא היה מהר מדי בשבילי, לא הרגשתי שום רגשות אשם, הרגשתי פתוחה לנסות דברים כמובן בגבולות שלי, לא עשיתי שום דבר שהרגשתי איתו לא נוח, הכל מתחשב ממש הכל רגיל...כמו שצריך להיות. בחודשים האחרונים, כנראה בעקבות כל מיני טריגרים שבכלל לא קשורים לזה...פשוט תקופה קשה, לפעמים אחרי מגע פיזי התחילו להציף אותי תחושות נוראיות. של אשמה, של לכלוך פנימי, מאוד מאוד חזק ומשתק, מה שהיה מוזר לי שאלו תחושות שהרגישו לי מוכרות, כמו מעין דז'ה וו שלא ידעתי לאן לקשר בדיוק, התחלתי להסתגר, להיות אפאתית, וחבר שלי פשוט לא הצליח להבין מה עובר עליי. מעולם לא שיתפתי אותו או ביקשתי ממנו להתנהג איתי ביתר זהירות בנושא הזה, כי גם מבחינתי לא הייתה סיבה. ואז התחילו לצוץ לי מעין פלשבקים...אם זה כשאני עם חבר שלי, ואם זה כשאני לבד, מתחילה לשחזר סיטואציות. נזכרתי איך אחרי שהוא היה הולך הייתי מתקפלת בתוך עצמי, ומרגישה את אותם רגשות. ואיך הייתי בתור נערה צעירה מסתובבת עם זה בתוך עצמי, עם כל האשמה והייאוש וחוסר היכולת להתנתק ממנו. אני לא יודעת למה זה מתעורר בי דווקא עכשיו, דווקא בתקופה הזאת. תמיד בשלב מסוים, כשאני מתחילה לגעת לעצמי בנקודות הכואבות באמת אני מרפה, ועוזבת את זה, ופשוט עוברת לחשוב על דברים אחרים, כאילו מנתקת את זה ממני, זה לא קרה לי בכלל. אני מרגישה על גבול המטומטמת, זה קרה בסך הכל לפני כמה שנים, איך יכול להיות שהפרטים מודחקים עמוק כל כך. אני זוכרת את כל התקופה ההיא מאוד בעירפול, ואני מרגישה שזה מגן עליי מלהתמודד עם זה באמת. אחרי מספר מקרים כאלה, של אפאתיות ורגשות אשם אחרי מגע, חבר שלי התחיל ככה לתחקר אותי...והצליח להוציא ממני שזה קשור למשהו בעבר שלי...הוא הבין שמישהו פגע בי ובגוף שלי, מאוד רוצה שאני אספר לו מה היה, מי זה ומה קרה, אבל אני לא מסוגלת. ברגע שהוא מנסה להעלות את זה, אני מתחילה לבכות ולא מסוגלת. אני בעצמי לא רוצה להיזכר בזה, לא רוצה להיתקע עם ההתמודדות הזאת עכשיו, טוב לי שזה ככה, אי שם, כאילו לא קרה. אני מרגישה אשמה, 7 חודשים נתתי לבן אדם לגעת בי, ועכשיו אני באה אליו בטענות, אני בטוחה שהוא לא מסתובב אשם אי שם, אולי באמת אין לו על מה...ורק אני נותרתי עם כל הקשר הזה, שכל כך קשה לי להתמודד אפילו עם המחשבה שאפשרתי אותו. אני באמת מרגישה שזו אשמתי, שהייתי חלשה. חבר שלי טוען שברגע שאני מודעת לעצם העניין זה לא באמת מודחק, וההדחקה של הפרטים רק פוגעת ותפגע בי ובקשר שלנו. כי את האותות של החוויה על פני השטח כן אפשר להרגיש, ואני בעצם סובלת מהם ולא מטפלת בשורש הבעייה. הוא מאוד רגיש אליי, והוא רוצה שאני אספר לו ואפילו אלך לטפל בזה מקצועית, ואני מצידי לעומת זאת, באמת מעדיפה להתמודד עם התקפי בכי אחת לכמה זמן, במקום לעמוד מול האמת ולהתחיל להתמודד איתה, אני באמת חוששת ממה שאני אגלה שם, ואני יודעת שזה המון. השאלה שלי היא מה עדיף במצב הזה, האם לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת בכוח, או ללכת לפי האינסטינקט שלי, ולהתעלם? תודה למי שיעזור.
שלום. קודם כל אני מתנצלת על ההודעה הארוכה. אני בת 17.5. בין גיל 13 ל-14 עברתי...קשר של ניצול מיני, מצד בחור שהייתי איתו בקשר במשך 7 חודשים והיה מבוגר ממני. ההכרה בחוויה שעברתי נחתה עליי ממש בחודשים האחרונים. אני נמצאת במערכת יחסים רצינית כבר שנה, קשר מדהים, תומך, מלא בהתחשבות ורגש. עם בחור אחר כמובן. מאז עברו עליי המון חוויות, לטוב ולרע, מעולם לא הכרתי בעצמי בתור אחת שעברה איזשהו סוג של התעללות שקשורה בנושא הזה. מוזר לי לתאר את זה ככה, אבל יש חלקים שלמים מתוך הקשר ההוא, הישן, סיטואציות שלמות שאני לא זוכרת בבירור, שאני מרגישה שהן מודחקות איפשהו עמוק מאוד. מאוד. בהתחלה, בקשר הנוכחי לא היו לי עכבות מיוחדות בנוגע ליחסי מין...הכל הלך "נורמלי", שכבנו לראשונה אחרי 3 חודשים, זה לא היה מהר מדי בשבילי, לא הרגשתי שום רגשות אשם, הרגשתי פתוחה לנסות דברים כמובן בגבולות שלי, לא עשיתי שום דבר שהרגשתי איתו לא נוח, הכל מתחשב ממש הכל רגיל...כמו שצריך להיות. בחודשים האחרונים, כנראה בעקבות כל מיני טריגרים שבכלל לא קשורים לזה...פשוט תקופה קשה, לפעמים אחרי מגע פיזי התחילו להציף אותי תחושות נוראיות. של אשמה, של לכלוך פנימי, מאוד מאוד חזק ומשתק, מה שהיה מוזר לי שאלו תחושות שהרגישו לי מוכרות, כמו מעין דז'ה וו שלא ידעתי לאן לקשר בדיוק, התחלתי להסתגר, להיות אפאתית, וחבר שלי פשוט לא הצליח להבין מה עובר עליי. מעולם לא שיתפתי אותו או ביקשתי ממנו להתנהג איתי ביתר זהירות בנושא הזה, כי גם מבחינתי לא הייתה סיבה. ואז התחילו לצוץ לי מעין פלשבקים...אם זה כשאני עם חבר שלי, ואם זה כשאני לבד, מתחילה לשחזר סיטואציות. נזכרתי איך אחרי שהוא היה הולך הייתי מתקפלת בתוך עצמי, ומרגישה את אותם רגשות. ואיך הייתי בתור נערה צעירה מסתובבת עם זה בתוך עצמי, עם כל האשמה והייאוש וחוסר היכולת להתנתק ממנו. אני לא יודעת למה זה מתעורר בי דווקא עכשיו, דווקא בתקופה הזאת. תמיד בשלב מסוים, כשאני מתחילה לגעת לעצמי בנקודות הכואבות באמת אני מרפה, ועוזבת את זה, ופשוט עוברת לחשוב על דברים אחרים, כאילו מנתקת את זה ממני, זה לא קרה לי בכלל. אני מרגישה על גבול המטומטמת, זה קרה בסך הכל לפני כמה שנים, איך יכול להיות שהפרטים מודחקים עמוק כל כך. אני זוכרת את כל התקופה ההיא מאוד בעירפול, ואני מרגישה שזה מגן עליי מלהתמודד עם זה באמת. אחרי מספר מקרים כאלה, של אפאתיות ורגשות אשם אחרי מגע, חבר שלי התחיל ככה לתחקר אותי...והצליח להוציא ממני שזה קשור למשהו בעבר שלי...הוא הבין שמישהו פגע בי ובגוף שלי, מאוד רוצה שאני אספר לו מה היה, מי זה ומה קרה, אבל אני לא מסוגלת. ברגע שהוא מנסה להעלות את זה, אני מתחילה לבכות ולא מסוגלת. אני בעצמי לא רוצה להיזכר בזה, לא רוצה להיתקע עם ההתמודדות הזאת עכשיו, טוב לי שזה ככה, אי שם, כאילו לא קרה. אני מרגישה אשמה, 7 חודשים נתתי לבן אדם לגעת בי, ועכשיו אני באה אליו בטענות, אני בטוחה שהוא לא מסתובב אשם אי שם, אולי באמת אין לו על מה...ורק אני נותרתי עם כל הקשר הזה, שכל כך קשה לי להתמודד אפילו עם המחשבה שאפשרתי אותו. אני באמת מרגישה שזו אשמתי, שהייתי חלשה. חבר שלי טוען שברגע שאני מודעת לעצם העניין זה לא באמת מודחק, וההדחקה של הפרטים רק פוגעת ותפגע בי ובקשר שלנו. כי את האותות של החוויה על פני השטח כן אפשר להרגיש, ואני בעצם סובלת מהם ולא מטפלת בשורש הבעייה. הוא מאוד רגיש אליי, והוא רוצה שאני אספר לו ואפילו אלך לטפל בזה מקצועית, ואני מצידי לעומת זאת, באמת מעדיפה להתמודד עם התקפי בכי אחת לכמה זמן, במקום לעמוד מול האמת ולהתחיל להתמודד איתה, אני באמת חוששת ממה שאני אגלה שם, ואני יודעת שזה המון. השאלה שלי היא מה עדיף במצב הזה, האם לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת בכוח, או ללכת לפי האינסטינקט שלי, ולהתעלם? תודה למי שיעזור.