זן אופנועים ואחזקת ההורים ../images/Emo103.gif
ביום חמישי היה לידידה טובה יומהולדת חשוב בירושלים
, החלפת קידומת וכאלה, מהאירועים שגם גשם היסטרי ומטורף כמו זה שירד ביום חמישי לא מהווה תירוץ מושלם להברזה. מכיוון ומזה שלושה חודשים אני מתעלם מהבקשות דמויות הדרישות של הורי להגיע לשבת לדירתם החדשה, החלטתי לצלות שתי ציפורים על גריל אחד, ולעשות סופ"ש ירושלמי ארוך וקר
. אני כבר לא ילד לגמרי קטן
, ומזה כמה שנים איני מקבל את הערות והצעות הורי כהוראת מעשה. ההתנגדות שלהם לאופנוע הייתה כל כך ברורה, שאני לא טרחתי לשאול והם לא טרחו להתנגד בקול, אך בכל זאת, כדרכם של הורים עם שורשים פולניים, הם יאמצו בחום כל הזדמנות למצוא חסרונות בהחלטה שלי, במיוחד כשהיא כוללת את הצורך במגן ברכיים וחליפת סערה... באזור חמש סיימתי לנקות את המטבח, והשארתי את ניקיון שאר הדירה לשותף, בתקווה שהגז המהביק בלבנו יבהיר לו את רמת הציפיות (שנאמר, ציפיה היא הדרך הבטוחה לאכזבה), וניגשתי להכנות ליציאה. לאורך כל היום היה מזג אויר אפרורי קלות, אך ברגע שניגשתי לחלון לבדוק את המצב הנוכחי, כמו קו ה- 6000 סל"ד ב- ZZR1400, מזג האוויר התחיל להתשגע, וברד מפחיד החל להדפק על חלוני הדק
. ביום רגיל הייתי מכריז על נבצרות זמנית, וטוען שיש לי תורנות שמירה מתחת לפוך, אך יותר מדי הבטחות ליותר אנשים הובילו אותי לחילוץ חליפת הסערה מארגז כלי האופנוע במרפסת. חבוש: נעליים גבוהות, מגיני ברכיים, מיני סוודרים, מעיל רכיבה (קיץ, זה מה יש), חליפת סערה (של לארט ותודה לגיקסר - אחלה חליפה), מגן צוואר מפליז (מצויין!) וכפפות חורף (גם של לארט, אני לא התלהבתי), עליתי על הביסלי (ER-5 ירקרק ומטופח
- לא למכירה) והתחלתי מזדחל לכיוון ירושלים. מזדחל היא המילה המדוייקת, גשם נוראי, ראות אפס, סדקים על המשקף, פקקים כל הדרך, שוליים עמוסים במכוניות תקועות... הנסיעה ארכה לפחות שעה עד לכניסה לירושלים, ובסך הכל הייתה לא רעה בכלל, וחלק ממנה נסעתי אפילו באזור ה-100 קמ"ש (ואין לי ניסיון ברכיבה בין עירונית בגשם), ולמעט רוח צד מפחידה בירידות מ-443 בכניסה לעיר לפני בגין שקצת עשו לי שמיניות על הגלגל האחורי (היה גם ארגז מאחור) וגרביים רטובות לחלוטין לא נרשמו אירועים מיוחדים. הכפפות, כצפוי, לא עמדו במעמסה והגעתי עם ידיים רטובות וקפואות... ההורים שלי, לעומת זאת, החליטו שזה היה מעין ניסיון התאבדות שנכשל (אפילו להתאבד אתה לא מצליח?)
היה יומהולדת
, הגברת בת שלושים מחפשת חתן, תודה. הגעתי להורים, מוצא איזה חדר להשתכן בו, ומעביר שישי-שבת עם המשפחה. התכנון היה לחזור ביום שבת אחרי הצהריים-לפנות ערב. ביום שבת אני קם בצהריים, ומגלה כי הקור הירושלמי וזווית השינה היצירתית שלי הובילו לצוואר תפוס לחלוטין. אם אני עולה עכשיו עלה האופנוע אני יכול לפנות רק שמאלה... שלושה סשניים של מסג' עם שמן סיני, מקלחות חמות ומתיחות, הובילו לשיפור המצב, ולקראת הערב החלטתי שאני זז חזרה תל אביבה. הנסיעה עברה בסדר, אך לקראת הסוף כבר התחיל די לכאוב, וזה בא לידי ביטוי בסיבוב עצבני של ידית הגז וקיצור זמן הנסיעה בכמה דקות. באופן כללי, מאוד לא ממליץ לרכב במצב כזה. ההורים שלי? כבר פנו למשרד הבריאות בשביל לאשפז אותי בכפייה
. טוב, אני סתם מגזים. בסך הכל הם מקבלים די בסדר את הרעיון שהבן שלהם דוהר לו בכבישים במהירויות תלת ספרתיות והכביש נמצא 30 ס"מ מתחתיו, בלי חוצצים... אבל במהלך הנסיעה, עת אני מתעלם מזרמי הכאב מהכתף הימנית שלי, הגעתי למעין תובנה: בזמן שההורים שלי רואים את האופנוע כמעין מגבלה, כמשהו שאני כל הזמן צריך לטפל בו, וכמעט גונבים אותו, ומנסים לתלוש את לוח השעונים, ויש לו ביטוח היסטרי, ואני לא יכול לסחוב עליו קניות או אנשים והוא ירוק, אני פתאום מצאתי באופנוע את החופש שלי. היכולת שלי בגשם נוראי או עם צוואר תפוס להתנייד בדרך מתי ובאופן שאני רוצה ואוהב. זהו. כל הסיפור הארוך הזה בשביל לומר בסוף שאני אוהב לרכב על האופנוע שלי.
ביום חמישי היה לידידה טובה יומהולדת חשוב בירושלים
