זכרונות מגנטיים
את היחידה שאי פעם ראתה אותי האמיתי,כל פעם שאני חושב על זה אני נדהם מהפשטות,מהקלות דעת שלי והעובדה שלא יכולתי איתך עדיין להיות אני. אני לא זוכר מתי בדיוק מצאנו אחד את השני ,איפשהוא בין היסודי לחטיבה, פתאום היינו מבלים הרבה ביחד לפני שהיו כל המידות החברתיות, לפני שכולם סביבינו התחילו לחשוב על אהבה,זוגיות,או לפחות אהבה שהולמת את גילנו, אני ואת כבר חיינו את זה...אני זוכר את הפעם ההיא שאת היית אצלי סתם עוד יום אחר הלימודים, התפארתי ב"קסם" החנוני שלי לפנייך,זוכרת? אולי זה יעלה לך חיוך על השפתיים...מסך מהבהב בכמה צבעים וכך גם הטקסט...את לא צחקת ולא הגבת בלעג במקום עשית את הדבר שלי היה הכי לא צפוי ביקשת ממני לעצום עיניים...וכשפתחתי אותם על המסך הבהבה הודעה ממך, את קצת חששת ונדמה שלי הייתה איזו שנייה של דומייה כי בשנייה הבאה אני הפתעתי את עצמי, וכתבתי לך לא שאני מחבב אותך אלא אוהב אותך,זוכרת? אני חושב שזה היה הרגע הכי שלם בחיי, לראות את ההבעה שלך משתנה,חיוך שנולד ועיניים שרואות רק אותי. איזה שטות, דברי הבל...אך אפילו דברי הבל אלו לא...כי לא נאמר דבר בינינו, והרגע חלף. אוליי אם הייתי מנסה לומר מה אני מרגיש במקום לכתוב את זה, הדברים היו שונים הייתי נבלם ע"י המצפון, או שאוליי הייתי אומר ומצליח להתכוון לדבריי ומשהוא בתודעתי היה משתנה. לא יודע איך ומדוע אבל זה לא היה שינוי פתאומי לפחות לא בשבילי, את היית לצידי כמו תמיד, זוכרת את מוס השוקולד שהיינו אוכלים ביחד בחדרי, זוכרת איך היית שמה רגלך על רגלי והיינו מנסים לבנות מגדל, מגדל שנדון לכשלון כמו אהבת ילדות. אני מתקשה לומר שמדובר באהבת ילדות, אני פשוט לא יכול, אחרי יותר מעשר שנים את עדיין במחשבותיי, מה היה יכול להיות, האם היינו עדיין ביחד,היום כזוג בוגרים? לא תהית אף פעם איך הכל היה נראה עם את הנשיקה הראשונה היית חווה מאחר...ממני? אם היום הייתי יכול ללחוש באוזנו של אותו הילד לא לפחד, לא לחשוב יותר מידי על הבעד והנגד, הרי זו רק נשיקה...ובדיעבד ההיא האחרת שאותה רציתי, ההיא שבגללה שנייה הפכה לשעה, בסוף היא הייתה אהבת ילדות, אהבה ראשונה, ואילו את נשמה תאומה. ראית שהרגע לא בא וברחת מחדרי ומביתי ובחדר המדרגות שמעתי את הדמעות. אין טעם היום לנסות להסביר מה שעד עתה לא ברור לי האם זה היה גורל, אל אכזר או טיפשות בלתי נסלחת שמנעה ממני רגע אחד של מימוש, מילדות לבגרות, מצחוק לאהבה ,ומאחד לזוג. ההרגשה היא כאילו מישהוא מיסך את עיניי ומנע ממני לעשות החלטה נכונה, אני לא זוכר את היום בו עזבת בדיוק ולמען האמת מכאן הכל כבר נעשה מעורפל...אני זוכר עוד איך יום אחד באת וקראת לי מטה,אני פותח את הדלת מסתנוור מהאור ופתאום נגלית לפניי בחורה יפה יושבת על הברזלים הירוקים,באותו רגע ידעתי שלי את כבר אבודה... זכורה לי עוד פעם שבאת וקראת לי מטה,ישבנו על החומה,וזו הייתה כעיין הזדמנות שנייה, את היית פשוט יפה אך אני עדיין לא יכולתי לראות, לא בגרתי מספיק בשביל לדעת לזהות יופי אמיתי. אני עדיין תוהה מה בי משך אותך,היינו שני הפכים, "חנון" ו"פופולרית" מה ראית בי שאני או אף אחד אחר נכשלים לראות..לא אדע. עברו מעל לעשר שנים ושנינו המשכנו הלאה, אך למרות הכל היום אני מרגיש כמו ילד שרוצה לראות אותך פעם נוספת רק כדי לומר שהתבגרתי וסוף כל סוף אני מבין, ואני כבר לא בורח מנשיקות ולא בורח מאהבה. ניסיתי לאתר אותך רק בשביל שבריר שנייה לראות...אם שמנת, צבעת את השיער, אם חזרת ללכת עם משקפיים, דבר אחד להיאחז בו כדי לספק את סקרנותי...וכשנראה שהכל כבר אבוד באה אמא ואמרה" זוכר את...היא גרה ב...ולומדת...." או לפחות ככה היא שמעה. אספתי את עצמי,את כל חששותיי ואת כל תקוותיי וניגשתי לראות האם אמצא אותך...עברתי ליד הבית ההוא מספר פעמים,בסוף אזרתי אומץ ניגשתי עד הדלת ונקשתי,ובאותו הרגע החלו נביחות,נבהלתי ומהר נסוגתי, הסתכלתי על הדלת מרחוק, היא לא נפתחה לא היה קול ולא היה עונה. תמיד כשאני חושב עלינו אני מדמה איזה סרט הוליוודי, היה לנו את כל הפוטנציאל להצליח ולהצליח בגדול, אני עדיין מחכה לאיזה סוף שמח, אוליי תקראי ותתמלאי נוסטלגיה וסקרנות מה קרה לאותו הילד, מצחיק אותי כמה מוזרים הם החיים ששנינו במסלולי חיים דומים אך לצערי נראה שאלה גם חיים מקבילים. ונראה שכמו שהכל התחיל כך גם זה מסתיים, אני מול המחשב כותב לך שוב, אילו רק יכולתי לומר לך את המילים, אילו...
את היחידה שאי פעם ראתה אותי האמיתי,כל פעם שאני חושב על זה אני נדהם מהפשטות,מהקלות דעת שלי והעובדה שלא יכולתי איתך עדיין להיות אני. אני לא זוכר מתי בדיוק מצאנו אחד את השני ,איפשהוא בין היסודי לחטיבה, פתאום היינו מבלים הרבה ביחד לפני שהיו כל המידות החברתיות, לפני שכולם סביבינו התחילו לחשוב על אהבה,זוגיות,או לפחות אהבה שהולמת את גילנו, אני ואת כבר חיינו את זה...אני זוכר את הפעם ההיא שאת היית אצלי סתם עוד יום אחר הלימודים, התפארתי ב"קסם" החנוני שלי לפנייך,זוכרת? אולי זה יעלה לך חיוך על השפתיים...מסך מהבהב בכמה צבעים וכך גם הטקסט...את לא צחקת ולא הגבת בלעג במקום עשית את הדבר שלי היה הכי לא צפוי ביקשת ממני לעצום עיניים...וכשפתחתי אותם על המסך הבהבה הודעה ממך, את קצת חששת ונדמה שלי הייתה איזו שנייה של דומייה כי בשנייה הבאה אני הפתעתי את עצמי, וכתבתי לך לא שאני מחבב אותך אלא אוהב אותך,זוכרת? אני חושב שזה היה הרגע הכי שלם בחיי, לראות את ההבעה שלך משתנה,חיוך שנולד ועיניים שרואות רק אותי. איזה שטות, דברי הבל...אך אפילו דברי הבל אלו לא...כי לא נאמר דבר בינינו, והרגע חלף. אוליי אם הייתי מנסה לומר מה אני מרגיש במקום לכתוב את זה, הדברים היו שונים הייתי נבלם ע"י המצפון, או שאוליי הייתי אומר ומצליח להתכוון לדבריי ומשהוא בתודעתי היה משתנה. לא יודע איך ומדוע אבל זה לא היה שינוי פתאומי לפחות לא בשבילי, את היית לצידי כמו תמיד, זוכרת את מוס השוקולד שהיינו אוכלים ביחד בחדרי, זוכרת איך היית שמה רגלך על רגלי והיינו מנסים לבנות מגדל, מגדל שנדון לכשלון כמו אהבת ילדות. אני מתקשה לומר שמדובר באהבת ילדות, אני פשוט לא יכול, אחרי יותר מעשר שנים את עדיין במחשבותיי, מה היה יכול להיות, האם היינו עדיין ביחד,היום כזוג בוגרים? לא תהית אף פעם איך הכל היה נראה עם את הנשיקה הראשונה היית חווה מאחר...ממני? אם היום הייתי יכול ללחוש באוזנו של אותו הילד לא לפחד, לא לחשוב יותר מידי על הבעד והנגד, הרי זו רק נשיקה...ובדיעבד ההיא האחרת שאותה רציתי, ההיא שבגללה שנייה הפכה לשעה, בסוף היא הייתה אהבת ילדות, אהבה ראשונה, ואילו את נשמה תאומה. ראית שהרגע לא בא וברחת מחדרי ומביתי ובחדר המדרגות שמעתי את הדמעות. אין טעם היום לנסות להסביר מה שעד עתה לא ברור לי האם זה היה גורל, אל אכזר או טיפשות בלתי נסלחת שמנעה ממני רגע אחד של מימוש, מילדות לבגרות, מצחוק לאהבה ,ומאחד לזוג. ההרגשה היא כאילו מישהוא מיסך את עיניי ומנע ממני לעשות החלטה נכונה, אני לא זוכר את היום בו עזבת בדיוק ולמען האמת מכאן הכל כבר נעשה מעורפל...אני זוכר עוד איך יום אחד באת וקראת לי מטה,אני פותח את הדלת מסתנוור מהאור ופתאום נגלית לפניי בחורה יפה יושבת על הברזלים הירוקים,באותו רגע ידעתי שלי את כבר אבודה... זכורה לי עוד פעם שבאת וקראת לי מטה,ישבנו על החומה,וזו הייתה כעיין הזדמנות שנייה, את היית פשוט יפה אך אני עדיין לא יכולתי לראות, לא בגרתי מספיק בשביל לדעת לזהות יופי אמיתי. אני עדיין תוהה מה בי משך אותך,היינו שני הפכים, "חנון" ו"פופולרית" מה ראית בי שאני או אף אחד אחר נכשלים לראות..לא אדע. עברו מעל לעשר שנים ושנינו המשכנו הלאה, אך למרות הכל היום אני מרגיש כמו ילד שרוצה לראות אותך פעם נוספת רק כדי לומר שהתבגרתי וסוף כל סוף אני מבין, ואני כבר לא בורח מנשיקות ולא בורח מאהבה. ניסיתי לאתר אותך רק בשביל שבריר שנייה לראות...אם שמנת, צבעת את השיער, אם חזרת ללכת עם משקפיים, דבר אחד להיאחז בו כדי לספק את סקרנותי...וכשנראה שהכל כבר אבוד באה אמא ואמרה" זוכר את...היא גרה ב...ולומדת...." או לפחות ככה היא שמעה. אספתי את עצמי,את כל חששותיי ואת כל תקוותיי וניגשתי לראות האם אמצא אותך...עברתי ליד הבית ההוא מספר פעמים,בסוף אזרתי אומץ ניגשתי עד הדלת ונקשתי,ובאותו הרגע החלו נביחות,נבהלתי ומהר נסוגתי, הסתכלתי על הדלת מרחוק, היא לא נפתחה לא היה קול ולא היה עונה. תמיד כשאני חושב עלינו אני מדמה איזה סרט הוליוודי, היה לנו את כל הפוטנציאל להצליח ולהצליח בגדול, אני עדיין מחכה לאיזה סוף שמח, אוליי תקראי ותתמלאי נוסטלגיה וסקרנות מה קרה לאותו הילד, מצחיק אותי כמה מוזרים הם החיים ששנינו במסלולי חיים דומים אך לצערי נראה שאלה גם חיים מקבילים. ונראה שכמו שהכל התחיל כך גם זה מסתיים, אני מול המחשב כותב לך שוב, אילו רק יכולתי לומר לך את המילים, אילו...
