זו לא אני, זה אתה, מנוול
זו לא אני, זה אתה. גברים כמוך. מתקרבים, משתפכים, נותנים מעצמם, שולחים לה שירים, מגלים "רגישות", הא, וברגע שהאשה נלכדת, אתם נועצים בה ציפורניים, מביטים על כניעתה לכם, בזלזול... ומעיפים אותה לעזאזל. לכמה נשים כבר עשית את זה? מנוול. לא נורא. אצלי, היית הראשון והאחרון. אמרת שאתה רוצה משפחה, רוצה ילדים, שאלת "ממני את רוצה ילד"? נדלקת כשאמרתי.."כן".. אני לא אשכח שאמרת לי, "אתן החדשות, עושות מהגבר שטיח, שעליו אתן עושות את הצעדים הראשונים בעולם הגרושות. אח"כ אתן מעיפות אותו". אמרתי: "אבל אני לא כזו". אני לא, אבל אתה כן. לוקח את הנשים האלו, כמוני, ועושה מהן שטיח. על כמה שטיחים כאלו כבר דרכת? כבר שבע שנים אתה לבד. על כמה? תגיד, זה גורם לך להרגיש כמו גבר? או אולי....כמו אפס? מה זה עושה לך? אני מצטערת. ממש מצטערת. על היום שבו החלטתי לראות אותך שוב. למרות שלא רציתי. אני מצטערת על היום שבו הכנסתי אותך לחיי, לליבי. לא היית ראוי לזה. אני מרגישה מחוללת. תמשיך לחפש צייד. את זו שתשפיט אותך. שתדרוך עליך עד שתצרח מעונג, עד שתתיסר באש האהבה, עד שהיא תעיף אותה ממנה, לאלף עזאזל... תמשיך לדרוך על גוויות בדרך. תזרוק אותן בזו אחר זו, לארון המצפון הנעול שלך. הוא הרי סגור כבר כמה שנים. בינתיים אתה גאה, ומסתכל עלינו כמו גדיות, שנלכדות...מתרסקות, ניצלות ממך. ואתה חושב שאתה כזה משהו? כזה מוצלח? מתי הסתכלת בראי בפעם האחרונה? (כי צריך לשחרר את היצירתיות איפשהו...
)
זו לא אני, זה אתה. גברים כמוך. מתקרבים, משתפכים, נותנים מעצמם, שולחים לה שירים, מגלים "רגישות", הא, וברגע שהאשה נלכדת, אתם נועצים בה ציפורניים, מביטים על כניעתה לכם, בזלזול... ומעיפים אותה לעזאזל. לכמה נשים כבר עשית את זה? מנוול. לא נורא. אצלי, היית הראשון והאחרון. אמרת שאתה רוצה משפחה, רוצה ילדים, שאלת "ממני את רוצה ילד"? נדלקת כשאמרתי.."כן".. אני לא אשכח שאמרת לי, "אתן החדשות, עושות מהגבר שטיח, שעליו אתן עושות את הצעדים הראשונים בעולם הגרושות. אח"כ אתן מעיפות אותו". אמרתי: "אבל אני לא כזו". אני לא, אבל אתה כן. לוקח את הנשים האלו, כמוני, ועושה מהן שטיח. על כמה שטיחים כאלו כבר דרכת? כבר שבע שנים אתה לבד. על כמה? תגיד, זה גורם לך להרגיש כמו גבר? או אולי....כמו אפס? מה זה עושה לך? אני מצטערת. ממש מצטערת. על היום שבו החלטתי לראות אותך שוב. למרות שלא רציתי. אני מצטערת על היום שבו הכנסתי אותך לחיי, לליבי. לא היית ראוי לזה. אני מרגישה מחוללת. תמשיך לחפש צייד. את זו שתשפיט אותך. שתדרוך עליך עד שתצרח מעונג, עד שתתיסר באש האהבה, עד שהיא תעיף אותה ממנה, לאלף עזאזל... תמשיך לדרוך על גוויות בדרך. תזרוק אותן בזו אחר זו, לארון המצפון הנעול שלך. הוא הרי סגור כבר כמה שנים. בינתיים אתה גאה, ומסתכל עלינו כמו גדיות, שנלכדות...מתרסקות, ניצלות ממך. ואתה חושב שאתה כזה משהו? כזה מוצלח? מתי הסתכלת בראי בפעם האחרונה? (כי צריך לשחרר את היצירתיות איפשהו...
