העלמה פרים
New member
זו בקשה גדולה מידי..?
אני יושבת פה.. קוראת כל מיני הודעות. על כמה שהחיים חשובים.. ושטויות. וזה עצוב.. כי אני לא חושבת שאני מעכלת את זה שאני באמת חיה. כי אני לא. אני מעבירה את הזמן. אני אל יודעת מי אמרה זאת כאן, אבל גם אני מרגישה שיש בי ילדה קטנה. יש בי חל שמרגיש.. שהוא לא קיבל מספיק.. והוא נשאר.ילדה קטנה, בת שש בערך.. רגישה כזו. אף פעם לא היו אנשים שבאמת קרובים אליי. אף פעם לא הרגשתי נאהבת.. לא הייתי. עד היום זה ככה. החלק הזה זה החלק שכל פעם שמשהו קורה.. משהו של אין שליטה עליו.. פשוט מתלחיל לבכות. ולכעוס, לא רציונלי, אמוציונלי. זו הילדה הקטנה הזו, שלא מבינה... משהו בי נדפק איפשהוא. לא הייתה לי ילדות, התבגרתי מהר מידי. אולי כי לא היו לי חברים שיעסיקו אותי בלחיות עכשיו. בכיתה ג' עברתי לבית ספר חדש. המורה ביקשה מכל אחד לכתוב על לב ממה הוא מפחד. אני רשמתי שאני מפחדת שלא יהיו לי חברים. אני זוכרת את זה. קשה לי להאמין שלמישהו אכפת ממני. ואני לא אתפלא אם חלק מאוד גדול מהייסורים שאני עוברת בא אולי גם כדי לבחון אחרים. ובאיזשהוא מקום אני מתפללת להגיע לאישפוז. שאולי אז לאנשים באמת יהיה אכפת ממני. הייתי כל כך רוצה לחזור אחורה. לגלות את הרגע בו הכל התחרבן. מתי זה היה? אולי פשוט נולדתי ככה. גם אלוהים טועה לפעמים. לא יפה, לא יותר מידי שכל.. לא מוכשרת. אפילו ההורים שלי חושבים ככה. הייתי כל כך רוצה לעשות משהו. לדעת מה אני עושה לא טוב... מה מרחיק אנשים ממני?.. אולי אני צריכה את הסיום הזה. כמו בסרטיםץ משהו שירגיע את הילדה שבי. שהיא תפסיק לבכות. כי עכשיו היא צורחת. וזה כואב לי בלב. ".. כל כך עצוב שצריך למות כדי שיתיחסו אליך יפה.." בסך הכל רציתי שיאהבו אותי. זו בקשה גדולה מידי?..
אני יושבת פה.. קוראת כל מיני הודעות. על כמה שהחיים חשובים.. ושטויות. וזה עצוב.. כי אני לא חושבת שאני מעכלת את זה שאני באמת חיה. כי אני לא. אני מעבירה את הזמן. אני אל יודעת מי אמרה זאת כאן, אבל גם אני מרגישה שיש בי ילדה קטנה. יש בי חל שמרגיש.. שהוא לא קיבל מספיק.. והוא נשאר.ילדה קטנה, בת שש בערך.. רגישה כזו. אף פעם לא היו אנשים שבאמת קרובים אליי. אף פעם לא הרגשתי נאהבת.. לא הייתי. עד היום זה ככה. החלק הזה זה החלק שכל פעם שמשהו קורה.. משהו של אין שליטה עליו.. פשוט מתלחיל לבכות. ולכעוס, לא רציונלי, אמוציונלי. זו הילדה הקטנה הזו, שלא מבינה... משהו בי נדפק איפשהוא. לא הייתה לי ילדות, התבגרתי מהר מידי. אולי כי לא היו לי חברים שיעסיקו אותי בלחיות עכשיו. בכיתה ג' עברתי לבית ספר חדש. המורה ביקשה מכל אחד לכתוב על לב ממה הוא מפחד. אני רשמתי שאני מפחדת שלא יהיו לי חברים. אני זוכרת את זה. קשה לי להאמין שלמישהו אכפת ממני. ואני לא אתפלא אם חלק מאוד גדול מהייסורים שאני עוברת בא אולי גם כדי לבחון אחרים. ובאיזשהוא מקום אני מתפללת להגיע לאישפוז. שאולי אז לאנשים באמת יהיה אכפת ממני. הייתי כל כך רוצה לחזור אחורה. לגלות את הרגע בו הכל התחרבן. מתי זה היה? אולי פשוט נולדתי ככה. גם אלוהים טועה לפעמים. לא יפה, לא יותר מידי שכל.. לא מוכשרת. אפילו ההורים שלי חושבים ככה. הייתי כל כך רוצה לעשות משהו. לדעת מה אני עושה לא טוב... מה מרחיק אנשים ממני?.. אולי אני צריכה את הסיום הזה. כמו בסרטיםץ משהו שירגיע את הילדה שבי. שהיא תפסיק לבכות. כי עכשיו היא צורחת. וזה כואב לי בלב. ".. כל כך עצוב שצריך למות כדי שיתיחסו אליך יפה.." בסך הכל רציתי שיאהבו אותי. זו בקשה גדולה מידי?..
