זונות מתוך בחירה?
הנה מאמר שפורסם הבוקר בהארץ, שנראה לי מעניין , וגם זה נושא שדיברנו עליו בעבר כאן בפורום. מה דעתכם/ן? ברור שיש איזה קשר בין המעמד הנמוך של נשים בחברות מסויימות לבין תופעת הזנות, אבל האם הקשר הוא כל-כך חזק ברמה שפוסלת את הטענה שיש זונות ש"בחרו בחירה חופשית לעסוק בזה"? לאחרונה סוקרה בתקשורת התופעה של סחר בנשים. למרות המראות והדיווחים הקשים נשמעה לא פעם הדעה - גם מפי קציני משטרה - שהנשים ידעו למה הן באות. למעשה, חלקן באמת אינן יודעות, ואפילו אם ידוע להן כי הן מובאות לישראל כדי לעסוק בזנות, הן לא מצפות לשמש כשפחות מין ולעבור התעללויות. מאידך, כמעט ולא עלתה השאלה בנוגע להחלטה של נשים לעסוק בזנות, והאם היא תוצאה של בחירה חופשית. המענה על כך מתחיל בתמיהה, מדוע בכל דיון על תופעת הזנות ההתמקדות היא קודם כל בנשים העוסקות בכך ולא בלקוחות, בסוחרים ובסרסורים. המענה לכך הוא שהתמקדות זו מציבה את הנשים במרכז הבמה ומקשרת אותן עם האחריות לתופעת הזנות וכך מסיחה את הדעת מהאחראים לתופעה - הצרכנים והסוחרים. מצב זה מקביל לתפישות שרווחו בעבר בנוגע לאונס: מצד אחד, האשה מואשמת בהתנהגות "פרובוקטיווית" ולעתים אפילו בעצם נוכחותה, ומצד שני נטען שמדובר בהשתלטות של יצר שאי אפשר לעמוד בפניו. מיתוסים אלה הוזמו בנוגע לאונס, אך בגרסה שנוגעת לזנות הם ממשיכים להתקיים. בסדר חברתי פטריאכלי, מיקום נשים במדרג החברתי מציב כל אשה בעמדה של זונה בפוטנציה. במקרה של זנות, הדעה שמייחסת לנשים "בחירה" בזנות היא סוג של הסחת דעת שמציבה אותן כאחראיות לקיום הזנות. למשל, היא מוצגת בצורה של דיכוטומיה, כך שהבעיה מוצגת כאילו האשה בוחרת להיות "קדושה" - רעיה ואם - או זונה. דיכוטומיה כזאת מבוססת על סטריאוטיפים ולא על מציאות. כך גם בנוגע לסיווג בתוך הזנות בין אלה ש"בחרו" לאלה שאולצו לעסוק בזנות. לעומת ההתייחסות הסטריאוטיפית לנשים, גברים נהנים מכל העולמות: בחסות הפריווילגיות שמעניקה להם החברה הם לא רק פטורים מלבחור, אלא אף מתאפשר להם להיות "גם וגם" - גם גברים "הגונים", וגם גברים שמשתמשים בנשים למטרות זנות בתור צרכנים וסוחרים. לא במקרה "זונה" היא מלת הגנאי הנפוצה ביותר כלפי נשים, והסטיגמה של "זונה" משמשת איום מתמיד, שמזכיר לנשים את הגורל הצפוי להן אם לא יעמדו בציפיות החברתיות של מילוי תפקידים "מכובדים". בעניין הזנות נעשית הטעיה נוספת באמצעות המושג "אוטונומיה". ההנחה שניתן לבחור בזנות מקשרת "בחירה" זו להשגת אוטונומיה. זו נתפשת כאמת מידה שלפיה אפשר לקבוע אם האשה "בחרה" לעסוק בזנות, ונטען שזונות "אוטונומיות" עושות זאת מתוך "בחירה", בעוד שאלה שאילצו אותן הן המשועבדות. אפשר לטעון שאין חפיפה בין "אוטונומיה" ל"בחירה". הסיווג של זונות לאלה ש"בחרו" ולאלה ש"אולצו", מחפה על השימוש הנצלני בנשים בחברה פטריאכלית. הצבת נשים כ"חופשיות" לעומת "משועבדות" מסווה את מיקומן בחברה כקבוצה מדוכאת, ומעניקה את האשליה שמעמדן נקבע על ידי פעולותיהן ולא על ידי גורמים מבניים. היא גם יוצרת "הפרד ומשול" בין אלה שמסווגות כ"בוחרות", לבין אלה המסווגות כ"מאולצות". מושג ה"בחירה" מסיר את האחריות לזנות מהחברה, ואילו מושג ה"אילוץ" מאפשר לראות בזנות עניין "הומניטרי" - לא פמיניסטי - שיש לטפל בו באמצעות עקרונות "אוניוורסליים", של "זכויות אדם". עקרונות אלה שוללים התנהגות של פגיעה גופנית בנשים המוגדרות "נסחרות", אך לא מגן על נשים שבחסות מושג ה"אוטונומיה" מתפקדות כ"צעצועי מין". את הטענה שנשים בוחרות לשמש אובייקט מיני אפשר לראות כבעלת סתירה פנימית: אין זה רציונלי "לבחור" להיות מדוכאת. אך אין לכך מענה חברתי. מדובר במוסר כפול: בכל הקשור למעשי התאבדות, החברה נדרשת לקחת אחריות לתופעה ולערוך פעולות מניעה. ואולם, דרישה דומה לגבי "בחירה" בזנות נתפשת כמופרכת, משום שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והתכלית של הסדר החברתי. הכותבת היא פעילה פמיניסטית ומחברת הספר "נאנסות, אונס והרשויות בישראל"
הנה מאמר שפורסם הבוקר בהארץ, שנראה לי מעניין , וגם זה נושא שדיברנו עליו בעבר כאן בפורום. מה דעתכם/ן? ברור שיש איזה קשר בין המעמד הנמוך של נשים בחברות מסויימות לבין תופעת הזנות, אבל האם הקשר הוא כל-כך חזק ברמה שפוסלת את הטענה שיש זונות ש"בחרו בחירה חופשית לעסוק בזה"? לאחרונה סוקרה בתקשורת התופעה של סחר בנשים. למרות המראות והדיווחים הקשים נשמעה לא פעם הדעה - גם מפי קציני משטרה - שהנשים ידעו למה הן באות. למעשה, חלקן באמת אינן יודעות, ואפילו אם ידוע להן כי הן מובאות לישראל כדי לעסוק בזנות, הן לא מצפות לשמש כשפחות מין ולעבור התעללויות. מאידך, כמעט ולא עלתה השאלה בנוגע להחלטה של נשים לעסוק בזנות, והאם היא תוצאה של בחירה חופשית. המענה על כך מתחיל בתמיהה, מדוע בכל דיון על תופעת הזנות ההתמקדות היא קודם כל בנשים העוסקות בכך ולא בלקוחות, בסוחרים ובסרסורים. המענה לכך הוא שהתמקדות זו מציבה את הנשים במרכז הבמה ומקשרת אותן עם האחריות לתופעת הזנות וכך מסיחה את הדעת מהאחראים לתופעה - הצרכנים והסוחרים. מצב זה מקביל לתפישות שרווחו בעבר בנוגע לאונס: מצד אחד, האשה מואשמת בהתנהגות "פרובוקטיווית" ולעתים אפילו בעצם נוכחותה, ומצד שני נטען שמדובר בהשתלטות של יצר שאי אפשר לעמוד בפניו. מיתוסים אלה הוזמו בנוגע לאונס, אך בגרסה שנוגעת לזנות הם ממשיכים להתקיים. בסדר חברתי פטריאכלי, מיקום נשים במדרג החברתי מציב כל אשה בעמדה של זונה בפוטנציה. במקרה של זנות, הדעה שמייחסת לנשים "בחירה" בזנות היא סוג של הסחת דעת שמציבה אותן כאחראיות לקיום הזנות. למשל, היא מוצגת בצורה של דיכוטומיה, כך שהבעיה מוצגת כאילו האשה בוחרת להיות "קדושה" - רעיה ואם - או זונה. דיכוטומיה כזאת מבוססת על סטריאוטיפים ולא על מציאות. כך גם בנוגע לסיווג בתוך הזנות בין אלה ש"בחרו" לאלה שאולצו לעסוק בזנות. לעומת ההתייחסות הסטריאוטיפית לנשים, גברים נהנים מכל העולמות: בחסות הפריווילגיות שמעניקה להם החברה הם לא רק פטורים מלבחור, אלא אף מתאפשר להם להיות "גם וגם" - גם גברים "הגונים", וגם גברים שמשתמשים בנשים למטרות זנות בתור צרכנים וסוחרים. לא במקרה "זונה" היא מלת הגנאי הנפוצה ביותר כלפי נשים, והסטיגמה של "זונה" משמשת איום מתמיד, שמזכיר לנשים את הגורל הצפוי להן אם לא יעמדו בציפיות החברתיות של מילוי תפקידים "מכובדים". בעניין הזנות נעשית הטעיה נוספת באמצעות המושג "אוטונומיה". ההנחה שניתן לבחור בזנות מקשרת "בחירה" זו להשגת אוטונומיה. זו נתפשת כאמת מידה שלפיה אפשר לקבוע אם האשה "בחרה" לעסוק בזנות, ונטען שזונות "אוטונומיות" עושות זאת מתוך "בחירה", בעוד שאלה שאילצו אותן הן המשועבדות. אפשר לטעון שאין חפיפה בין "אוטונומיה" ל"בחירה". הסיווג של זונות לאלה ש"בחרו" ולאלה ש"אולצו", מחפה על השימוש הנצלני בנשים בחברה פטריאכלית. הצבת נשים כ"חופשיות" לעומת "משועבדות" מסווה את מיקומן בחברה כקבוצה מדוכאת, ומעניקה את האשליה שמעמדן נקבע על ידי פעולותיהן ולא על ידי גורמים מבניים. היא גם יוצרת "הפרד ומשול" בין אלה שמסווגות כ"בוחרות", לבין אלה המסווגות כ"מאולצות". מושג ה"בחירה" מסיר את האחריות לזנות מהחברה, ואילו מושג ה"אילוץ" מאפשר לראות בזנות עניין "הומניטרי" - לא פמיניסטי - שיש לטפל בו באמצעות עקרונות "אוניוורסליים", של "זכויות אדם". עקרונות אלה שוללים התנהגות של פגיעה גופנית בנשים המוגדרות "נסחרות", אך לא מגן על נשים שבחסות מושג ה"אוטונומיה" מתפקדות כ"צעצועי מין". את הטענה שנשים בוחרות לשמש אובייקט מיני אפשר לראות כבעלת סתירה פנימית: אין זה רציונלי "לבחור" להיות מדוכאת. אך אין לכך מענה חברתי. מדובר במוסר כפול: בכל הקשור למעשי התאבדות, החברה נדרשת לקחת אחריות לתופעה ולערוך פעולות מניעה. ואולם, דרישה דומה לגבי "בחירה" בזנות נתפשת כמופרכת, משום שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והתכלית של הסדר החברתי. הכותבת היא פעילה פמיניסטית ומחברת הספר "נאנסות, אונס והרשויות בישראל"