שימושים שגויים (או לא) ב"זה" והסתייגויות בצדם
א. כאוגד, למשל במשפטים כמו "ילדים זה שמחה". זה שימוש במשלב נמוך ששייך לשפה המדוברת. הוא רווח לא מעט גם במשפטים מתורגמים שבהם הנושא הוא שם פועל (נטול מין דקדוקי כי הרי אינו שם עצם) ומנסים (כנראה) לחקות דגם כמו to X is to Y למשל "לרקוד על במה זה כמו לעוף באוויר".
הסתייגות: אמנם יהושע סובול כתב את "ילדים זה שמחה" כשיר מחאה ואני מעריכה שהבחירה בססמה קליטה במשלב נמוך היא בחירה מודעת להעברת המסר, אבל מה יעשו אזובי הקיר לנוכח שירה של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן"?
ב. האקדמיה פסלה את השימוש בצורה התחבירית "היה זה פלוני שאמר":
http://hebrew-academy.huji.ac.il/hahlatot/GrammarDecisions/terminologyOrdinance/Pages/Ch4D037.aspx
הסתייגות: ראוי לציין שזו החלטה שהתקבלה ב-1969; בימינו נדיר שהאקדמיה פוסקת בנושאי תחביר והיא נמנעת מלפסוק בנושא סגנון; לכל היותר ממליצה.
ג. באשר למשפטים שבהם הנושא הוא "זה", זה לא בעייתי...
אמנם לא משלב גבוה, אבל גם לא ממש מין דקדוקי ניטרלי מכיוון ש"זה" הוא כינוי רומז לזכר והוא מקבל שמות תואר ממין זכר, מה שאי אפשר לומר על האנגלית (המודרנית) כי אין בה מין דקדוקי (וגם לגבי מין אמיתי יש רק מעט שרידים כמו his ו-her או actor לעומת actress).
כמו כן "זה" הוא כינוי רומז לקרוב; המקביל שלו באנגלית הוא this.
it מייצג התייחסות לגוף שלישי צומח או דומם (כלומר, שאין לו מין ביולוגי, ולעתים גם לתינוקות, בעלי חיים ובתקופות חשוכות יותר גם בני אדם שלא היו ראויים דיים) ללא קשר למינו, אכן; אבל עדיין, לא בדיוק מקביל.
הדמיון הוא בכך שאנחנו משתמשים ב"זה" להצביע על כל מיני "דברים" (פעמים רבות כלליים או מופשטים) ששם העצם שהיינו בוחרים להם אינו בהכרח ממין (דקדוקי) זכר ואפשר לומר שהוא משמש כ"מחזיק תוכן כללי", מצביע על כל דבר שנרצה.
בקיצור, אני לא רואה בעיה דקדוקית במשפטים כמו "זה בסדר" מלבד משלב נמוך.
ד. הבעיה מתעוררת כשמצמידים ל"זה" תארים או פעלים שאינם מתאימים לתוכן שהוא מייצג (לרוב כתרגום בבואה). למשל "זה מרגיש" מקביל ל-it feels, אבל בעברית "זה" מתייחס לדומם/צומח, כאמור, ולכן אינו "מרגיש" (בעצמו) אלא אנחנו אלה שמרגישים (משהו) כלפיו. אין בעיה עם "זה נראה לי" או "זה נשמע לי" וכו' (כי אז הפועל סביל ואנחנו הרואים והשומעים) או "זה גורם לי להרגיש...".
ה. דומה אך שונה: שימוש מיותר ב"זה" כנושא אף על פי שכבר קיים נושא במשפט. לדוגמה:
"זה נכון ש..." כשלמעשה הפסוקית שפותחת ב"ש..." היא פסוקית נושא, היא מה שנכון ("נכון" הוא הנשוא) ובמקרה כזה ניתן (ואף רצוי, בכתיבה תקינה) לוותר על "זה". הדגמה:
זה נכון שמחר יהיה יום חדש >> נכון שמחר יהיה יום חדש
"מחר יהיה יום חדש" = "הדבר"
נכון הדבר / הדבר נכון
זה נכון הדבר
מיותר
הסתייגות: מורתי ללשון בתיכון נהגה לומר "בתוך עמי אני חיה" (או משהו כזה); רוצה לומר, האוזן שלי (וגם העין והיד) רגילה למשפטים מדגמים כאלה והם לא צורמים לי (אלא כשהמשלב לא מתאים, כמובן) ואני אף חוטאת בהם מעת לעת (לא בדקתי, אבל אני מעריכה שמדובר בעתים מזומנות למדי..
).
זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול.
