זה לא נעים לראות בלון מתאבד

נעל

New member
זה לא נעים לראות בלון מתאבד

בתור חברה נאמנה במועדון ``היורדים (מן העצים)``, גם לנעל, כמו למרבית בני האדם, קל מאוד להעניק תכונות אנושיות לחפצים דוממים. עד כדי כך המצב נפוץ שניתן לראות מפעם לפעם אנשים שאף התפתו לנהל שיחה קולחת עם חפצים דוממים ודומיהם (קירות, גלמים וראשי כרוב) ובשנים האחרונות, משום מה, זה יוצא בד``כ עם מחשב. (זו רק נעל, או שכל דבר מקבל מראה הרבה יותר נעים לאחר שמצטייר עליו חיוך?) אבל מה יותר גרוע מאשר להיות חסר אונים, ללא היכולת לתקשר, ולצפות בחפץ מנסה לפגוע בעצמו? האדרת בלונים עד לכדי הענקה להם זכויות סעד זה דבר די פשוט, הרי הם דומים באופן מפליא ממש לראש אנושי. לנעל גם יש הרגשה שיש קשר לבלונים השמחים/מפוחדים שמילאו את הילדות שלה (היה אחד שעשה O, זה גרם לו להיראות חכם כי כנראה שרק בלון חכם במיוחד מפחד (ומודע) מהמוות הבטוח שמצפה לו בקרוב). נוסף לכך, כשדוקרים אותם (או יושבים עליהם) הם מביעים בבירור ובאופן חד משמעי (האמנם?) את הכאב שלהם, ומשחררים צעקה מלאת אוויר - נשימתם האחרונה. ככל שמתבגרים מתפתחת דווקא התחושה שבעת הניפוח הבלון מקבל חיים, וזה נעשה דומה יותר ויותר להחייאת חירום כמו אלה שניתנות מדי פעם ע``י דמויות טלויזיה נחשקות ממין אחד לדמויות טלויזיה נחשקות ממין אחר. הבלון עתה הוא גם אליל מין (קרחת זה באופנה, לא?). הסבו את תשומת לבכם בבקשה לכך שהרבה דברים חסרי אישיות וכריזמה עוברים מעין האנשה על מנת לתאר תכונות אנושיות נפוצות ע``י הדמייתם לדומם. מטבעות לשון אלה, לאחר שמתערבלים טוב בראש, מסוגלים לפעול גם בכיוון ההפוך, בקלות (יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם; כי האדם עץ השדה, אך למעשה לפי הפרשנות העץ הוא כמו האדם; אנשים מסויימים הם בלון נפוח, אך הבלון הנפוח הוא אדם גאה). לאחר בדיקה מדוקדקת (גם אם היא מוסתרת מאחורי סוגריים ובריח) ניתן לראות כי הגירסה ההפוכה, כמו הרבה גירסאות ומהדורות מאוחרות, היא אף גירסה משופרת - הדומם-האנושי טוב מן האדם-הדומם. כמובן שניתן לסתור ולפטור דברים בקלות. הרי כיצד יכול להדמות הבלון לאדם חי? ראשו אינו מחובר לכל גוף, וכי כיצד יוכל להתקיים? המגינים הנלהבים והמתחוכמים במיוחד על המין האנושי הקוראים את ההודעה יכולים אף להביא מחקרים מפוקפקים שמוכיחים כי החלל שבבלון לא מספיק גדול בשביל להכיל את כל המערכות הדרושות לקיומו; אחרים, מתוחכמים פחות, ישאלו ``אבל איך הוא יכול לאכול?`` בזמן שיקראו את ההודעה; והדקדקנים יגידו כי כל אותם ביטויים שגורים בשפה העברית נועדו להוריד מכבודו של האדם, לא להעלות את כבודם של מחוסרי החיים ומחוסרי הבינה (כן, חלקם אף מתייחסים לצומח, לא לדומם, sue naal). אבל כל זה, הכנים מביניכם חייבים להודות, נועד רק כדי להוציא את הרוח מהמפרשים של נעל (שהם נחמדים מאוד, אגב, נעל הזמינה אותם לארוחת ערב פעם), וכדי להגן את עצמכם, כי הרי לא לכבודכם להאמין בבלונים - האגו המנופח שלכם, אסור שייפגע. אז נעל ראתה היום בלון, והיא חייבת להגיד שליבה יצא אליו. היא אפילו לא בטוחה שזו הייתה התאבדות מרצון, אלא שמישהו ``דאג שיתאבד``. הרוח שיחקה בו והותירה אותו באפלה באשר לכיוון הבא אליו תפנה אותו, אנשים התעלמו ממנו, על אף שפיקוח נפש נדרש באותו הרגע, ומכוניות המשיכו לדהור באפטיות האופיינית לדוממים חסרי לב. מתנדנד לכאן ולכאן, ממדרכה אחת לשנייה, המשיך הבלון להתגלגל (ניסיתים פעם לגלגל את ראשכם על כביש סואן?). בנס, הוא ניצל והגיע למקום מחסה. נעל המתרגשת, מנסה לעשות קאמבק ;-)
 
מכיר את הולמרק?

כן כן, הערות האמריקאי ה``איכותי`` עם סרטי הקיטש..טוב, למען האמת- גיליתי שיש שם סרטים נחמדים לחלוטין לפעמים. אז באותו היום הייתי ``חולה``, ומפאתי השעמום, שמתי ברנדומליות מוחלטת על ערוץ הולמרק, שם שודר סרט מקסים. אמנם קיטשי, אך מקסים. סופר שם על ילדה, שאבא שלה מת. היא חיה עם אמה, סביה וסבתה בעיירת כפר בארה``ב, שכחתי באיזו מדינה. רגע, זה היה מיזורי. לאלה מבינינו שבעלי ידע קצת נרחב באסטרטגייה של ארה``ב (אני!), ידוע שמיזורי היא מהמדינות המוחררות האלה, כמו צפון דקוטה ושאר ה``חורים`` (שגודלם בערך פי ארבע מישראל אבל לא נורא.) אמא שלה לא יודעת כיצדלספר לה שאבא שלה מת, לפחות לא בבהירות. היא סיפרהלה שאבא בשמיים. זה הכל. הילדה, דרך אגב- מדברת בגוף שלישי כתוצאה מהטראומה או משהו..היא יכולה להתאים בקלות לפורום..:) יום אחד, כשהיה איזה יריד בעיירה, איש הבלונים נתן לה בלון במתנה, והיא החליטה לכתוב בו מכתב לאביה ולשלוח את הבלון לשמיים. היא חיכתה וחיכתה ולא קיבלה תשובה.. קורים כל מיני דברים.אני כבר לא זוכרת..אני חושבת שזה מתי שהיא שומעת את אמה רבה עם סבתה, ואמא שלה אומרת: ``אני לא מצליחה להמשיך לעבוד על הילדה שלי יותר. הגיע הזמן שהיא תבין שאבא שלה מת`` ואז היא בורחת לשדה, וכמעט דורסים אותה כי זה לילה הריסוס או משהו.. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שהילדה נהיית פאראנואידית לגמרי, ובמצב רוח רע. בינתיים- הבלון עושהלואת דרכו, ונתלה על עץ. איש אחד, כנראה צייד- עבר ביער וראה את הבלון. אחר כך מסתבר שלאיש יש משפחה, שלוש בנות. הוא ואשתו קוראים את המכתב לבנוץ: ``אבא, אני מקווה שהיה לך יום הולדת שמח, מכיוון שזהו יום ההולדת הראשון שלך עם המלאכים....`` הם מחליטים לכתוב תשובה, מבלי לפגוע בה, בו הם כותבם שאבא שלה קרא את המכתב והוא רצהלהגיד לה את זה, ועל כן הוא שלח את הבלון אליהם, והם ימסרו לה.. אז מתחילות התרמות, עד שבסוף- מגיע הרגע הנכסף, ושתי המשפחות נפגשות. המשפחה שקיבלה את הבלון, אגב- גרה בהרי הרוקי בקנדה. יש בי צמרמורת קלה כרגע, כשאני כותבת שורות אלו. עד כמה שהולמרק הם מלוקקים והכל- הסרט הזה נגע לי ללב. סרטמקסים. ואני ושבת שגם בכיתי...דרך אגב- צמרמורת ההתרגשות הגדולה שלי היתה כשראיתי את הילדה האמיתית, שעכשיו כבר בת 14. כן, זה מבוסס על סיפור אמיתי. ולבלונים יש ערך מוסף, לא רק דימוי אפקט הקול של בריטני ספירס.. נעמה.
 
שלום, אני בלון.

אני קורא את הפורום שלכם בקביעות, וחייב לומר שהפעם באמת עברתם את הגבול הקיים בין לדבר על דברים שאתם קצת מבינים בהם, טיפ-טיפה, ובין לדבר על דברים שאתם פשוט לא מבינים בהם כלום. אני בלון. נולדתי במחצבות הגומי של ספרד הארמנית (הא הא, תודו שבכלל לא ידעתם שיש דבר כזה...), מצאתי את דרכי למקום הזה שמוכרים בו זבל יקר, ידוע גם בשמו ``הפנינג``, ובניגוד לכל חוקי הבלונים, הברית החדשה, אמנת זכויות הילד והאזרח באשר הם חוץ מילדים קטנים שצועקים בזמן שיש ``חברים`` בטלויזיה, קנו אותי ונתנו לדולצינאה מתנה ליומולדת. (שחל, אגב, לא מזמן. עדיין יש מקום למתנות.) מאז אני פשוט מונח שם בחדר שלה, חנוק וקשור בחוט כחול עם עוד ארבעה חבר`ה, ולאט לאט אני מרגיש איך היאוש משתלט עליי ויוצא ממני האוויר. (תנסו גם אתם להעביר יותר משעתיים בחדר של דולצינאה. לא פשוט.) אתמול עבר עלינו יום קשה. אח של דולצינאה החליט לפתוח עלינו את הדלת. השחור התפוצץ. (תמיד דופקים את השחורים.) אנחנו התגברנו. אני, בכל אופן, התגברתי, אבל רציתי שתדעו: מוות של בלון, בשבילכם אולי הוא עניין יומיומי, אבל בשבילנו מדובר באובדן כבד. (השיר ``אל תבכה רוני-רון, זה סופו של כל בלון`` הוא בעצם תרגיל בחירות מרושע של התעשיה האווירית, שמנסה להונות ילדים קטנים, שכן זהו לא סופם של רוב הבלונים. כפי שתראו בהמשך, הם מגיעים למקום אחר לחלוטין.) בטח מעולם לא שאלתם את עצמכם מה קורה לבלון שעף לעננים ונעלם בשמי האופק. אז ככה: בקצה השמים ובסוף המדבר, יש מקום רחוק מלא פרחי בר. פרחים ללא קוצים. זוהי ארץ אוטופית שנוצרה למעננו, הבלונים, וכל בלון שואף להגיע לשם בערוב ימיו. לכן, אני מנצל את בימת פורום זה לפנות אליכם, חברים, בבקשה נרגשת: אל תשתיקו את המוסיקה. אל תפוצצו בלונים. [הערת המתרגם: הודעה זו נודעה בתחילה לסתור את טענותיה של נעל, המתיימרות להכיר את אורחות הבלונים. המטרה נכשלה. שוב נוכחנו כולנו כי הנעל היא אלוהית ללא עוררין ובלתי מנוצחת. ואמרו אמן.] דולצינאה.
 
למעלה