כרגע נראה
שמי שזה הכי כואב לו כאן, זה אתה. מהצד השני יכולה להגיד לך, שכנראה כל אחד מאיתנו נתקל ב"בריחה" כזו או אחרת כתוצאה מהמחלה. לי, נעלמה חברה. היה לה קשה כנראה עם זה שאני חולה. הזמן עבר, ובכל זאת המשכתי לחלום עוד הרבה אחרי זה איך אני פוגשת אותה ואומרת לה מה שאני חושבת עליה. וגם החלומות האלה עברו. היא היתה האדם היחיד שהיה בסביבה שלי שממש נעלם ואני, כעסתי עליה, ונעלבתי ממנה וחשבתי שמה עוד הייתי צריכה לעשות למענה כדי שהיא תמשיך להיות חברה שלי גם כשאני חולה. אבל וזה אבל גדול במשך השנים חשבתי על זה, על איך בנאדם שיש לו חברים, יום אחד, בזמן הכי קשה שלהם, הוא מחליט שלא מתאים לו, שלא נוח לו, ופשוט מפסיק להיות חבר. והבנתי, שמי שמסוגל להתנהג ככה, כנראה כבר קיבל את העונש שלו. וגם שכנראה הרווחתי מזה שהיא כבר לא חברה שלי, כי ת'כלס, מי צריך חברים כאלה.. אתה, מתהפך כרגע במיץ של עצמך. שופט את עצמך בחומרה יותר מכל אדם אחר. סביר להניח שאם היית מדבר איתה, התגובה שלה לא היתה מתקרבת למה שאתה עושה לעצמך עכשיו. אבל לך תדע, אולי תקבל עוד הזדמנות. אני מקווה בשבילך, שאם שוב תיתקל בה, הפעם תעשה מה שאתה מרגיש שאתה צריך לעשות. ואחרי השניה הראשונה, זו של המבוכה הבלתי נסבלת כמעט, תראה שזה הרבה פחות מפחיד מאיך שזה מצטייר בעיניך כרגע. ואם יהיה לנו מזל, גם תחיה לספר על זה
גלי
