זהירות-הפרעות אכילה.הסיפור שלי.
בגלל השאלה של מאיה. בגלל שנכנסות לכאן יותר מידי בנות שתוהות ושואלות מה יקרה אם הן יחיו על עלה חסה ליום. וגם בגלל שמיכל ביקשה ואני נחמדה(NOT). ה"רומן" שלי עם הפרעות אכילה מתחיל בגיל 15 לערך-בכיתה ט'.בכיתות ז'-ח' עברתי התעללות מינית שניפצה לי את כל העולם הפנימי והחיצוני שלי שהיה מאוד מוגן,חמים,ילדותי ותמים. התרגלתי לפגיעה חוזרת ונשנית,יום-יומית בגוף שלי.הייתי לכודה בתוך קורי הסוד עם תחושת אשמה ושנאה ענקית לגוף שלי שהייתי בטוחה ששידר משהו זנותי ולכן קבלתי עונש כלכך חמור. אם כך,בגיל 15 החלטתי שאני חייבת לשנות אותו,להפוך אותו למשהו אחר שישדר שוב את התום וטוהר שנלקחו ממני בכזו בוטות.הייתי אוכלת מעט,בשלב מסוים הפסקתי לאכול-לא ידעתי שקוראים לזה אנורקסיה ובשלב הזה פחות עיניינ אותי הירידה במשקל,יותר עיניין אותי הצורך להחזיר לעצמי את הגוף שלי. בשלב מסוים אחת המורות בבית הספר שמה לב למצב שלי והטיחה בפניי את העובדות.הבנתי,שמה שאני עושה זה חמור ויכול לגרום לנזק בלתי הפיך-אז פשוט הפסקתי עם ההרעבה וחזרתי לאכול. בכיתה י' הייתי מדדה בין תקופות שפויות לתקופות של חזרה לחיק האנורקסיה-אבל לא בקיצוניות.הכל היה עוברי. בכיתה י"א נכנסתי לדיכאון קשה,הפגיעה קיפלה אותי ושברה אותי לאלפי חלקים.ביום בהיר אחד החלטתי שאני שמנה ואני צרכה דיאטה.ההכרות שלי עם ההרעבה העצמית דהיינו,אנורקסיה הורגשה בפי,חרף זאת לא בחלתי בשום אמצעי אחר והחלטתי לחזור בכל כוחי לאנורקסיה והפעם ללא הנחות-200 קלוריות-ולא לעקם את הפרצוף. לא הלך לי,בתקופה הזו הייתי מאוד פעילה חברתית ופוליטית מה שהשתלב עם יום לימודים מפרך-האנרגיות עזבו את הגוף שלי במהרה והייתי חייבת להחזיר אותם.ואיך מחזירים את הכוחות לגוף שלנו?כמובן על ידי אוכל. לא יכלתי לסבול את המחשבה שאני אוכלת,שאני נשברת שוב ושוב,שאני חסרת כוח רצון.הלקתי את עצמי יום וליל-הייתי יושבת עם תמונות של בחורות רזות עד לשד עצמותיהם במיטה בחמש לפנות בוקר ואומרת לעצמי"אני אהיה כזו". שיננתי לעצמי אין ספור טיפים,תאי המוח שלי יודעים לצייר לבד את כל התמונות שמצויית באתרי הפרו השונים. לא אכלתי כמויות גדולות וזה עדיין לא סיפק אותי. אם נכנס לי אוכל לפה-הוא יצא דרכו. זה היה בתקופה של החגים בתחילת השנה. בכיתה י' התנסתי מספר פעמים בהקאות באופן מכוון,ידעתי את הדרך. הפעם ידעתי שזה בולימיה,ידעתי שזו מחלה ידעתי את הסיכונים שלה. באופן ברור וצלול לחלוטין התמסרתי אליה.גלשתי באתרי פרומיה (בולימיה),לאורך תקופה מסוימת אפילו נהלתי פורום בנושא. איבדתי את כל האישיות שלי,את כל הדברים שאפינו אותי.מיה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי,הייתי מושחחת איתה לאורך כל הלילה מספרת לה שהקאתי היום,שש פעמים אפילו בבית הספר. הפכתי למומחית בנושא ידעתי איך להקיא מהר ובשקט.בלי לעורר את חשדו של איש. עברה יותר משנה-פורים של כיתה י"ב.אני חוזרת הביתה מנשף התחפושות ומקבלת הודעה לאי.סי שאחת חברות הנאט היקרות לי מאושפזת במצב קשה לאחר שאיבדה הכרה בזמן ההקאה. האמת טופחת על פני,בשניה הזו הכל הסתחרר לי. הכל התחבר לי לתמונה אחת נוראית. בנס היא ניצלה-היא הכריזה שהיא סיימה עם מיה וניתקה את הקשר עם קהילת הפרו באופן נחרץ. בהתחלה קשה הפסקתי לנהל את הפורום,לקחתי לעצמי חופש לחשוב והחלטתי להפסיק להקיא.להתחיל לאכול מסודר. הורדתי לאט לאט את מסכת ההקאות עד שהם נעלמו באופן כליל.אם למדתי משהו מהפגיעה שחילחל אליי הכי עמוק היה להיות חזקה-לנשוך שפתיים ולשנס מותניים-למרות שקשה וכואב. אחרי שהבגוריות הסתיימו גיליתי שעליתי במשקל-ברגע שהגוף מתרגל ליום יום של הקאה/הרעבה ברגע שהוא מקבל אוכל בצורה סדירה לא פלא שהוא עולה במשקל-זה הגיוני אמרתי לעצמי. ובכל זאת המחלה עדיין מהדהדת לי בראש.ידעתי,עכשיו אני מוכנה להתמסר לאנורקסיה-אלפי מחשבות חולניות רצו בראש המעוות שלי. היו ימים שלא אכלתי בכלל.היו ימים שאכלתי מעט. לבשתי בגדים רחבים שהסתירו בצורה מושלמת את הירידה החדה במשקל. שהתחלתי את השירות הלאומי בחודש אוקטובר הבנתי שלעבודה הזו אני חייבת המון כוחות פיזים ונפשיים.לאחר כמה חודשים הלכתי לדיאטנית שנתנה לי תפריט מסודר ומגוון-הכל מסתדר לא? לא. המחלה נטועה אצלי כלכך חזק שאני שונאת יותר מכל דבר אחר לאכול. יש ימים שאני לא אוכלת יש ימים שאני אוכלת יותר מידי ומקיאה. הכל אצלי סובב סביב האוכל.אם לאכול ואם כן איך,מתי ואיפה להקיא. הפרעות אכילה זה מונח פסיכולוגי אבל זה גם בור עמוק.יותר מידי עמוק. מפסיקים לקבל מחזור הבטן והגרון נקרעים כל פעם מחדש מכאב אני מרגישה שכל האיברים הפנימיים שלי בוהים בעונג במזוודות קטנות ושחורות רוצים לארוז אותם וללכת לחפש גוף אחר. זה מצחיק[?]אפילו היד כבר כואבת לי מרוב ההקאות. האצבעות משתלחות כל פעם אל הגרון שלי וחונקות את הנפש שלי בדרך. היום,אני במקום אחר עמוק במחלה אבל לפחות,יותר הגיונית את עצמי אני לא יודעת אם אוכל להציל בנות אחרות שקוראות את זה ועובר להם הבזק של מחשבה בראש לדלג על ארוחות או להקיא-תקראו שוב את כל מה שכתבתי. המחיר הזה כבד מידי.הוא לא משתלם. ללטף את המוות כל פעם מחדש,לקום כל בוקר עם סחרחורות ולתהות שאולי היום הגוף שלך יפסיק לעבוד. אז אני הולכת לבריכה,אני נכנסת למידה 36. ומנת הסם שלי היא הירידה במשקל. אבל הנפש שלי רצוצה העיניים שלי אדומות מבכי וחוסר שינה הבטן והגרון שורפים לי מכאב צועקים לי-להפסיק את מעגל הסבל הזה. תסתכלו בתמונות שלכן. תסתכלו בחיוך שלכן.בפני השמש שלכן. תנציחו את התמונה הזו טוב בזיכרון. מי שתכניס את עצמה לבור הזה למרות הכל תמצא את העיניים הכבויות שלה והפנים המיוסרות רק במי האסלה. זה לא שווה את זה. פשוט לא שווה את זה. הבריאות הנפשית והגופנית היא מעל להכל.
בגלל השאלה של מאיה. בגלל שנכנסות לכאן יותר מידי בנות שתוהות ושואלות מה יקרה אם הן יחיו על עלה חסה ליום. וגם בגלל שמיכל ביקשה ואני נחמדה(NOT). ה"רומן" שלי עם הפרעות אכילה מתחיל בגיל 15 לערך-בכיתה ט'.בכיתות ז'-ח' עברתי התעללות מינית שניפצה לי את כל העולם הפנימי והחיצוני שלי שהיה מאוד מוגן,חמים,ילדותי ותמים. התרגלתי לפגיעה חוזרת ונשנית,יום-יומית בגוף שלי.הייתי לכודה בתוך קורי הסוד עם תחושת אשמה ושנאה ענקית לגוף שלי שהייתי בטוחה ששידר משהו זנותי ולכן קבלתי עונש כלכך חמור. אם כך,בגיל 15 החלטתי שאני חייבת לשנות אותו,להפוך אותו למשהו אחר שישדר שוב את התום וטוהר שנלקחו ממני בכזו בוטות.הייתי אוכלת מעט,בשלב מסוים הפסקתי לאכול-לא ידעתי שקוראים לזה אנורקסיה ובשלב הזה פחות עיניינ אותי הירידה במשקל,יותר עיניין אותי הצורך להחזיר לעצמי את הגוף שלי. בשלב מסוים אחת המורות בבית הספר שמה לב למצב שלי והטיחה בפניי את העובדות.הבנתי,שמה שאני עושה זה חמור ויכול לגרום לנזק בלתי הפיך-אז פשוט הפסקתי עם ההרעבה וחזרתי לאכול. בכיתה י' הייתי מדדה בין תקופות שפויות לתקופות של חזרה לחיק האנורקסיה-אבל לא בקיצוניות.הכל היה עוברי. בכיתה י"א נכנסתי לדיכאון קשה,הפגיעה קיפלה אותי ושברה אותי לאלפי חלקים.ביום בהיר אחד החלטתי שאני שמנה ואני צרכה דיאטה.ההכרות שלי עם ההרעבה העצמית דהיינו,אנורקסיה הורגשה בפי,חרף זאת לא בחלתי בשום אמצעי אחר והחלטתי לחזור בכל כוחי לאנורקסיה והפעם ללא הנחות-200 קלוריות-ולא לעקם את הפרצוף. לא הלך לי,בתקופה הזו הייתי מאוד פעילה חברתית ופוליטית מה שהשתלב עם יום לימודים מפרך-האנרגיות עזבו את הגוף שלי במהרה והייתי חייבת להחזיר אותם.ואיך מחזירים את הכוחות לגוף שלנו?כמובן על ידי אוכל. לא יכלתי לסבול את המחשבה שאני אוכלת,שאני נשברת שוב ושוב,שאני חסרת כוח רצון.הלקתי את עצמי יום וליל-הייתי יושבת עם תמונות של בחורות רזות עד לשד עצמותיהם במיטה בחמש לפנות בוקר ואומרת לעצמי"אני אהיה כזו". שיננתי לעצמי אין ספור טיפים,תאי המוח שלי יודעים לצייר לבד את כל התמונות שמצויית באתרי הפרו השונים. לא אכלתי כמויות גדולות וזה עדיין לא סיפק אותי. אם נכנס לי אוכל לפה-הוא יצא דרכו. זה היה בתקופה של החגים בתחילת השנה. בכיתה י' התנסתי מספר פעמים בהקאות באופן מכוון,ידעתי את הדרך. הפעם ידעתי שזה בולימיה,ידעתי שזו מחלה ידעתי את הסיכונים שלה. באופן ברור וצלול לחלוטין התמסרתי אליה.גלשתי באתרי פרומיה (בולימיה),לאורך תקופה מסוימת אפילו נהלתי פורום בנושא. איבדתי את כל האישיות שלי,את כל הדברים שאפינו אותי.מיה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי,הייתי מושחחת איתה לאורך כל הלילה מספרת לה שהקאתי היום,שש פעמים אפילו בבית הספר. הפכתי למומחית בנושא ידעתי איך להקיא מהר ובשקט.בלי לעורר את חשדו של איש. עברה יותר משנה-פורים של כיתה י"ב.אני חוזרת הביתה מנשף התחפושות ומקבלת הודעה לאי.סי שאחת חברות הנאט היקרות לי מאושפזת במצב קשה לאחר שאיבדה הכרה בזמן ההקאה. האמת טופחת על פני,בשניה הזו הכל הסתחרר לי. הכל התחבר לי לתמונה אחת נוראית. בנס היא ניצלה-היא הכריזה שהיא סיימה עם מיה וניתקה את הקשר עם קהילת הפרו באופן נחרץ. בהתחלה קשה הפסקתי לנהל את הפורום,לקחתי לעצמי חופש לחשוב והחלטתי להפסיק להקיא.להתחיל לאכול מסודר. הורדתי לאט לאט את מסכת ההקאות עד שהם נעלמו באופן כליל.אם למדתי משהו מהפגיעה שחילחל אליי הכי עמוק היה להיות חזקה-לנשוך שפתיים ולשנס מותניים-למרות שקשה וכואב. אחרי שהבגוריות הסתיימו גיליתי שעליתי במשקל-ברגע שהגוף מתרגל ליום יום של הקאה/הרעבה ברגע שהוא מקבל אוכל בצורה סדירה לא פלא שהוא עולה במשקל-זה הגיוני אמרתי לעצמי. ובכל זאת המחלה עדיין מהדהדת לי בראש.ידעתי,עכשיו אני מוכנה להתמסר לאנורקסיה-אלפי מחשבות חולניות רצו בראש המעוות שלי. היו ימים שלא אכלתי בכלל.היו ימים שאכלתי מעט. לבשתי בגדים רחבים שהסתירו בצורה מושלמת את הירידה החדה במשקל. שהתחלתי את השירות הלאומי בחודש אוקטובר הבנתי שלעבודה הזו אני חייבת המון כוחות פיזים ונפשיים.לאחר כמה חודשים הלכתי לדיאטנית שנתנה לי תפריט מסודר ומגוון-הכל מסתדר לא? לא. המחלה נטועה אצלי כלכך חזק שאני שונאת יותר מכל דבר אחר לאכול. יש ימים שאני לא אוכלת יש ימים שאני אוכלת יותר מידי ומקיאה. הכל אצלי סובב סביב האוכל.אם לאכול ואם כן איך,מתי ואיפה להקיא. הפרעות אכילה זה מונח פסיכולוגי אבל זה גם בור עמוק.יותר מידי עמוק. מפסיקים לקבל מחזור הבטן והגרון נקרעים כל פעם מחדש מכאב אני מרגישה שכל האיברים הפנימיים שלי בוהים בעונג במזוודות קטנות ושחורות רוצים לארוז אותם וללכת לחפש גוף אחר. זה מצחיק[?]אפילו היד כבר כואבת לי מרוב ההקאות. האצבעות משתלחות כל פעם אל הגרון שלי וחונקות את הנפש שלי בדרך. היום,אני במקום אחר עמוק במחלה אבל לפחות,יותר הגיונית את עצמי אני לא יודעת אם אוכל להציל בנות אחרות שקוראות את זה ועובר להם הבזק של מחשבה בראש לדלג על ארוחות או להקיא-תקראו שוב את כל מה שכתבתי. המחיר הזה כבד מידי.הוא לא משתלם. ללטף את המוות כל פעם מחדש,לקום כל בוקר עם סחרחורות ולתהות שאולי היום הגוף שלך יפסיק לעבוד. אז אני הולכת לבריכה,אני נכנסת למידה 36. ומנת הסם שלי היא הירידה במשקל. אבל הנפש שלי רצוצה העיניים שלי אדומות מבכי וחוסר שינה הבטן והגרון שורפים לי מכאב צועקים לי-להפסיק את מעגל הסבל הזה. תסתכלו בתמונות שלכן. תסתכלו בחיוך שלכן.בפני השמש שלכן. תנציחו את התמונה הזו טוב בזיכרון. מי שתכניס את עצמה לבור הזה למרות הכל תמצא את העיניים הכבויות שלה והפנים המיוסרות רק במי האסלה. זה לא שווה את זה. פשוט לא שווה את זה. הבריאות הנפשית והגופנית היא מעל להכל.
