אני כבר לא סמויה
New member
ו... שרשור חדש - חויה מפתיעה שהיתה לי לאחרונה
לפני כמה שבועות ניהלתי עם אמא שלי שיחת טלפון ידידותית רגילה של יום יום, וגלשנו לנו לפטפוטי הא ודא כלליים. אמא שלי יודעת שאני לא מתה על ילדים ושאני ובעלי לא ממש מגלים עניין בלהביא, אבל זה לא משהו שהפך להצהרה או אישיו, אלא יותר "עוד לא", "תעזבו אותי, יש לי זמן" וכו'. היא גם לא ממש מציקה לי בנושא - לדעתי בעיקר משום שכבר יש לה כמה נכדים מאחיי. בקיצור - מפה ולשם דיברנו על אופציה שאני ואישי שוקלים של העתקה למדינה אחרת לכמה שנים לצורך איזשהו פרוייקט, משהו שעשוי לקרות בעוד כשנתיים. אני קצת בהכחשה לכל העסק כי אני לא ששה לעזוב את הארץ, הבית, החברים והסביבה. (אם אמא שלי נכנסת לפורום הזה - זהו, עכשיו היא יודעת שאני זו אני. נו שוין.). בקיצור, אמא שלי שטחה טיעונים בעד ונגד, הקשיבה לשלי ובאופן כללי ניסתה לעזור לי לברר את תחושתי בעניין. ואז הגיע המשפט המפתיע הבא: "לדעתי זה גם מאד תלוי בדבר אחד שאני רוצה לדעת : האם את וסמוי בטוחים לגמרי שאתם לא תרצו אף פעם ילדים?" לרגע נאלמתי דום. אף פעם לא אמרתי לה את זה! זה לא שלא דיברנו על ילדים - אבל אני אף פעם לא העזתי להציג לה עמדה נחרצת. לא רציתי להכאיב לה, בעיקר. אבל אמא שלי אשה חכמה להפליא (ונפלאה בכלל...) והיא כנראה הבינה לאן המסרים מתנקזים, בעיקר כשגילתה את קיומו של הפורום הזה. לפני שחשבתי, התחלתי לענות משהו בסגנון הלא כרגע וכו', ואז התעשתתי והבנתי איזו הזדמנות פז נפלה בחיקי - לומר בעדינות, אך בכנות, מה אני חושבת. אז אמרתי. אמרתי לה - בכל הכנות - שאני עדיין לא כל כך מבוגרת שאני יכולה לדעת בוודאות מה ארצה בעוד כמה שנים. שאולי דעתי תשתנה. אבל - (וההדגשה במקור) לא נראה לי שנרצה. כרגע שנינו מרגישים שזה מאד לא סביר שאי פעם נרצה. אם נרגיש אחרת, נקום ונעשה - אבל ממש לא נראה לנו סביר שנרגיש אחרת בעוד כמה שנים. והיא הגיבה מאד יפה. התייחסה עניינית לנושא הדיון וכיצד ההחלטה כן/לא ומתי משפיעה על ההחלטה על רילוקיישן. לא הטיפה, לא דיברה על אכזבה (למרות שאני בטוחה שבלבה היא מאוכזבת, לפחות קצת). זה היה מדהים. מזכך. לקחתי לי בערך ארבעה שבועות לעבד את התחושה לפני שהגעתי לחלוק אותה כאן. ולא, זה לא עושה לי חשק לעשות אאוטינג גורף. בטח לא אחרי שזכיתי שיצטטו אותי בתור לא אנושית. אבל זה בהחלט נעים, ומזכך, ומוריד איזה מתח בלתי נראה שהיה לי ברקע.
לפני כמה שבועות ניהלתי עם אמא שלי שיחת טלפון ידידותית רגילה של יום יום, וגלשנו לנו לפטפוטי הא ודא כלליים. אמא שלי יודעת שאני לא מתה על ילדים ושאני ובעלי לא ממש מגלים עניין בלהביא, אבל זה לא משהו שהפך להצהרה או אישיו, אלא יותר "עוד לא", "תעזבו אותי, יש לי זמן" וכו'. היא גם לא ממש מציקה לי בנושא - לדעתי בעיקר משום שכבר יש לה כמה נכדים מאחיי. בקיצור - מפה ולשם דיברנו על אופציה שאני ואישי שוקלים של העתקה למדינה אחרת לכמה שנים לצורך איזשהו פרוייקט, משהו שעשוי לקרות בעוד כשנתיים. אני קצת בהכחשה לכל העסק כי אני לא ששה לעזוב את הארץ, הבית, החברים והסביבה. (אם אמא שלי נכנסת לפורום הזה - זהו, עכשיו היא יודעת שאני זו אני. נו שוין.). בקיצור, אמא שלי שטחה טיעונים בעד ונגד, הקשיבה לשלי ובאופן כללי ניסתה לעזור לי לברר את תחושתי בעניין. ואז הגיע המשפט המפתיע הבא: "לדעתי זה גם מאד תלוי בדבר אחד שאני רוצה לדעת : האם את וסמוי בטוחים לגמרי שאתם לא תרצו אף פעם ילדים?" לרגע נאלמתי דום. אף פעם לא אמרתי לה את זה! זה לא שלא דיברנו על ילדים - אבל אני אף פעם לא העזתי להציג לה עמדה נחרצת. לא רציתי להכאיב לה, בעיקר. אבל אמא שלי אשה חכמה להפליא (ונפלאה בכלל...) והיא כנראה הבינה לאן המסרים מתנקזים, בעיקר כשגילתה את קיומו של הפורום הזה. לפני שחשבתי, התחלתי לענות משהו בסגנון הלא כרגע וכו', ואז התעשתתי והבנתי איזו הזדמנות פז נפלה בחיקי - לומר בעדינות, אך בכנות, מה אני חושבת. אז אמרתי. אמרתי לה - בכל הכנות - שאני עדיין לא כל כך מבוגרת שאני יכולה לדעת בוודאות מה ארצה בעוד כמה שנים. שאולי דעתי תשתנה. אבל - (וההדגשה במקור) לא נראה לי שנרצה. כרגע שנינו מרגישים שזה מאד לא סביר שאי פעם נרצה. אם נרגיש אחרת, נקום ונעשה - אבל ממש לא נראה לנו סביר שנרגיש אחרת בעוד כמה שנים. והיא הגיבה מאד יפה. התייחסה עניינית לנושא הדיון וכיצד ההחלטה כן/לא ומתי משפיעה על ההחלטה על רילוקיישן. לא הטיפה, לא דיברה על אכזבה (למרות שאני בטוחה שבלבה היא מאוכזבת, לפחות קצת). זה היה מדהים. מזכך. לקחתי לי בערך ארבעה שבועות לעבד את התחושה לפני שהגעתי לחלוק אותה כאן. ולא, זה לא עושה לי חשק לעשות אאוטינג גורף. בטח לא אחרי שזכיתי שיצטטו אותי בתור לא אנושית. אבל זה בהחלט נעים, ומזכך, ומוריד איזה מתח בלתי נראה שהיה לי ברקע.