" ... ושבו בנות לגבולן ...
ויביאו במטענם בעל צורר ישראל , ארבעה טפים , 2 חתולים ו20 קילו פליידו ... ותחרד אדמת ציון ותעשה לה את המוות בדמות סוכני אל על קשיי תפישה , עובדי קונסוליה אנטיפטיים , פקידי משרד חקלאות שסוגרים את הפקס שלהם בלילה , חמה שטוענת ש"לא צריך להביא מכולה - יש לי מאות סירים וסדינים מהנדוניה", אבא שלא ישן כבר שלושה שבועות כשראשו עסוק ב"מה יהיה, את בטוחה שאת עושה את הצעד הנבון?" ואמא היסטרית אחת שכבר שבועיים מתלבטת מה לבשל ליום שישי הגדול בו תאוחד משפחתה ..." טוב - ארץ ישראל נקנית בייסורים רבים ואם יש אלוהים בשמיים הוא מקפיד מאוד שלא לעבור על המצווה הנ"ל . ההחלטה לשוב אל זרועותיה המחבקות של היישות הציונית ומשרד האבזורשן מתבשלת אצלי כבר המון שנים , רק בשבועות האחרונים הצלחתי לשכנע גם את הבעל - ומהנתן האוקיי הממש לא החלטי , לא עצרתי . אני שבה לישראל לתדהמת רוב המכירים אותי על אף ולמרות , אני מודעת היטב (אני חושבת) לקשיים, אני מודעת לויתורים שאני עושה ודורשת ממשפחתי - אבל הגעתי לשלב בחיי בו כבר אין לי אויר - אני חייבת לנסות ולהגשים את החלום הישראלי שכולל בתוכו סנדויץ' טוניסאי ב8 בבוקר , מסבחה ב 12 וביצה עין/קוטג'/סלט קצוץ דק בלי רטבים לארוחת ערב ומשחק כדורגל כל יום שבת .אני מרגישה מחוייבות להורים שלי שלא זוכים להכיר את נכדיהם , לילדים שלי שהמושג משפחה לא ממש נהיר להם ומה לעשות - מחוייבות לאותו חלום שאולי נראה אווילי לרבים מכם - אבל מבחינתי ציונות היא לא מילה גסה . הפרידה מניו יורק קשה מנשוא . אני אתגעגע לאמריקה , אני כבר מתגעגעת . וויש מי לאק , על פי תגובות הקהל - עושה רושם שאני אצטרך לו . תודה לכם שהייתם לי כבית ומשפחה בשנים האחרונות . וממרומי מעמדי הבכיר אני מטיפה לכם - תחזרו הביתה כבר , נפולת של נמושות .
תשמרו על אמריקה , מרגלים ומרגלות יקרים שלי . ענת .
ויביאו במטענם בעל צורר ישראל , ארבעה טפים , 2 חתולים ו20 קילו פליידו ... ותחרד אדמת ציון ותעשה לה את המוות בדמות סוכני אל על קשיי תפישה , עובדי קונסוליה אנטיפטיים , פקידי משרד חקלאות שסוגרים את הפקס שלהם בלילה , חמה שטוענת ש"לא צריך להביא מכולה - יש לי מאות סירים וסדינים מהנדוניה", אבא שלא ישן כבר שלושה שבועות כשראשו עסוק ב"מה יהיה, את בטוחה שאת עושה את הצעד הנבון?" ואמא היסטרית אחת שכבר שבועיים מתלבטת מה לבשל ליום שישי הגדול בו תאוחד משפחתה ..." טוב - ארץ ישראל נקנית בייסורים רבים ואם יש אלוהים בשמיים הוא מקפיד מאוד שלא לעבור על המצווה הנ"ל . ההחלטה לשוב אל זרועותיה המחבקות של היישות הציונית ומשרד האבזורשן מתבשלת אצלי כבר המון שנים , רק בשבועות האחרונים הצלחתי לשכנע גם את הבעל - ומהנתן האוקיי הממש לא החלטי , לא עצרתי . אני שבה לישראל לתדהמת רוב המכירים אותי על אף ולמרות , אני מודעת היטב (אני חושבת) לקשיים, אני מודעת לויתורים שאני עושה ודורשת ממשפחתי - אבל הגעתי לשלב בחיי בו כבר אין לי אויר - אני חייבת לנסות ולהגשים את החלום הישראלי שכולל בתוכו סנדויץ' טוניסאי ב8 בבוקר , מסבחה ב 12 וביצה עין/קוטג'/סלט קצוץ דק בלי רטבים לארוחת ערב ומשחק כדורגל כל יום שבת .אני מרגישה מחוייבות להורים שלי שלא זוכים להכיר את נכדיהם , לילדים שלי שהמושג משפחה לא ממש נהיר להם ומה לעשות - מחוייבות לאותו חלום שאולי נראה אווילי לרבים מכם - אבל מבחינתי ציונות היא לא מילה גסה . הפרידה מניו יורק קשה מנשוא . אני אתגעגע לאמריקה , אני כבר מתגעגעת . וויש מי לאק , על פי תגובות הקהל - עושה רושם שאני אצטרך לו . תודה לכם שהייתם לי כבית ומשפחה בשנים האחרונות . וממרומי מעמדי הבכיר אני מטיפה לכם - תחזרו הביתה כבר , נפולת של נמושות .
תשמרו על אמריקה , מרגלים ומרגלות יקרים שלי . ענת .
