אין לי עוז
New member
וידוי
כבר מזמן לא קרה לי דבר כזה... אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ש... שבכיתי בגלל בחור... במשך שנים ארוכות בניתי לעצמי חוסן נפשי, ואני גאה (?) להגיד שמגיל 12 לא הייתי מאוהבת (7 שנים בדצמבר). כמובן שהייתי דלוקה על בנים, והרבה, אבל אף אחד לא הצליח באמת להיכנס לבפנים. ואז הוא בא. אני ממש לא הייתי מאוהבת בו. זאת אומרת, הוא בחור יפיפה, גבוה גבוה, חסון, יש לו אפילו תלתלים, כמו שאני אוהבת… מסתבר שהוא גם חכם (מי היה מאמין)… וגם מצחיק (לא שזאת בעיה להצחיק אותי, אבל בכל זאת)… הוא היה הפעם הראשונה שלי. לא הייתי חשובה לו במיוחד, אבל זה לא הפריע לי, גם הוא לא היה חשוב לי במיוחד. אני רציתי שהפעם הראשונה שלי תהייה רק בשביל סקס, לא רציתי לערב רגשות שרק יעכירו את האווירה (גם ככה הכאב הוא בלתי נסבל), וזה היה נפלא… באמת נפלא… ועדיין הוא לא היה חשוב לי במיוחד, וזה היה אפילו עוד יותר נפלא… כך גם בפעם השנייה… רציתי שזה ימשך כך לנצח.. ואולי כאן התחילה הנפילה שלי… עדיין לא חשוב לי, אבל הבחור היחיד שאני מסוגלת לדמיין איתי במיטה, ובכלל… ופתאום הפנטזיות גלשו אל מעבר לחדר המיטות ואל תוך חיינו המשותפים יחד, אמנם לא חתונה עדיין, אבל חדר מיטות משותף… לא יכולתי לחכות עד הפגישה הבאה שלנו, שמיאנה לבוא משום מה… ואז זה הגיע, אחרי זמן כה רב, סופסוף קבענו להיפגש שוב. נרגשת ונלהבת ביליתי את כל הבוקר (וחלק מן הצהריים) במריטת שיערות, משיחת שמנים, מניקור, פדיקור ואפילו עבדתי על טכניקת הלשון שלי… השעה כמעט הגיעה, ולי היה יום נהדר (אחד מהימים האלה שנראים בהם ממש טוב, ואפילו השיער שלי שיתף פעולה). אני הייתי דרוכה לקראת קבלת הטלפון המיוחל, שקורא לי לרדת אל האוטו המדהים (!!!) (של אבא) שלו בעוד חצי שעה. אבל הטלפון לא הגיע… במקומו, שעה מאוחר יותר, הודעה (כן, אפילו לא טרח להתקשר...): הוא לא יכול להיפגש היום, הוא חייב ללכת לאנשהו (הוא אמר לאן, אך אני לא אלאה אתכם בפרטים), הוא מאוד מאוד מצטער, הוא יפצה אותי, ו… כן… הוא מאוד מאוד מצטער… מיותר לציין שאני הייתי שבורה, בעיקר בגלל שהוא הבריז (והבנות שבינינו יודעות כמה מתסכל זה להסיר שיער ממקומות מסויימים, ולשווא…)… עדיין לא בכיתי, למרות תחושב הצריבה (בלב וב…). אולי הוא באמת היה חייב ללכת, אולי הוא יפצה אותי מחר… גם למחרת הוא לא התקשר (ואפילו לא השאיר הודעה)… ואולי ביום שלאחר מכן… עדיין לא… מאוחר יותר, בערב (יומיים לאחר ה.. מקרה), פגשתי אותו בICQ … זה התחיל כשיחת חולין… הוא נזכר שהוא מצטער… אבל לא הציע להיפגש (הוא הבטיח שיפצה אותי, אולי הייתי צריכה להזכיר לו)… כל כך כעסתי. אמנם תחושת הצריבה ב… שם כבר שככה… אבל כבר יכולתי לחוש את הדמעות חונקות את גרוני… היה לי כל כך הרבה מה להגיד לו, אבל לא אמרתי כלום. הוא שוב הצטער, ואני אמרתי: "לא נורא.. לא קרה כלום.." עדיין לא בכיתי… אמא קראה לנו לאכול, אז אמרתי ביי, והוא השיב לי ב-ביי צונן (כאילו הוא שכח שהוא עוד צריך לפצות אותי)… סגרתי את הICQ. לא אכלתי במיוחד. לאחר מכן התפניתי לשטיפת הכלים. פתאום שמתי לב שאני עדיין מחכה לטלפון ממנו. אז התחלתי לבכות…
כבר מזמן לא קרה לי דבר כזה... אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ש... שבכיתי בגלל בחור... במשך שנים ארוכות בניתי לעצמי חוסן נפשי, ואני גאה (?) להגיד שמגיל 12 לא הייתי מאוהבת (7 שנים בדצמבר). כמובן שהייתי דלוקה על בנים, והרבה, אבל אף אחד לא הצליח באמת להיכנס לבפנים. ואז הוא בא. אני ממש לא הייתי מאוהבת בו. זאת אומרת, הוא בחור יפיפה, גבוה גבוה, חסון, יש לו אפילו תלתלים, כמו שאני אוהבת… מסתבר שהוא גם חכם (מי היה מאמין)… וגם מצחיק (לא שזאת בעיה להצחיק אותי, אבל בכל זאת)… הוא היה הפעם הראשונה שלי. לא הייתי חשובה לו במיוחד, אבל זה לא הפריע לי, גם הוא לא היה חשוב לי במיוחד. אני רציתי שהפעם הראשונה שלי תהייה רק בשביל סקס, לא רציתי לערב רגשות שרק יעכירו את האווירה (גם ככה הכאב הוא בלתי נסבל), וזה היה נפלא… באמת נפלא… ועדיין הוא לא היה חשוב לי במיוחד, וזה היה אפילו עוד יותר נפלא… כך גם בפעם השנייה… רציתי שזה ימשך כך לנצח.. ואולי כאן התחילה הנפילה שלי… עדיין לא חשוב לי, אבל הבחור היחיד שאני מסוגלת לדמיין איתי במיטה, ובכלל… ופתאום הפנטזיות גלשו אל מעבר לחדר המיטות ואל תוך חיינו המשותפים יחד, אמנם לא חתונה עדיין, אבל חדר מיטות משותף… לא יכולתי לחכות עד הפגישה הבאה שלנו, שמיאנה לבוא משום מה… ואז זה הגיע, אחרי זמן כה רב, סופסוף קבענו להיפגש שוב. נרגשת ונלהבת ביליתי את כל הבוקר (וחלק מן הצהריים) במריטת שיערות, משיחת שמנים, מניקור, פדיקור ואפילו עבדתי על טכניקת הלשון שלי… השעה כמעט הגיעה, ולי היה יום נהדר (אחד מהימים האלה שנראים בהם ממש טוב, ואפילו השיער שלי שיתף פעולה). אני הייתי דרוכה לקראת קבלת הטלפון המיוחל, שקורא לי לרדת אל האוטו המדהים (!!!) (של אבא) שלו בעוד חצי שעה. אבל הטלפון לא הגיע… במקומו, שעה מאוחר יותר, הודעה (כן, אפילו לא טרח להתקשר...): הוא לא יכול להיפגש היום, הוא חייב ללכת לאנשהו (הוא אמר לאן, אך אני לא אלאה אתכם בפרטים), הוא מאוד מאוד מצטער, הוא יפצה אותי, ו… כן… הוא מאוד מאוד מצטער… מיותר לציין שאני הייתי שבורה, בעיקר בגלל שהוא הבריז (והבנות שבינינו יודעות כמה מתסכל זה להסיר שיער ממקומות מסויימים, ולשווא…)… עדיין לא בכיתי, למרות תחושב הצריבה (בלב וב…). אולי הוא באמת היה חייב ללכת, אולי הוא יפצה אותי מחר… גם למחרת הוא לא התקשר (ואפילו לא השאיר הודעה)… ואולי ביום שלאחר מכן… עדיין לא… מאוחר יותר, בערב (יומיים לאחר ה.. מקרה), פגשתי אותו בICQ … זה התחיל כשיחת חולין… הוא נזכר שהוא מצטער… אבל לא הציע להיפגש (הוא הבטיח שיפצה אותי, אולי הייתי צריכה להזכיר לו)… כל כך כעסתי. אמנם תחושת הצריבה ב… שם כבר שככה… אבל כבר יכולתי לחוש את הדמעות חונקות את גרוני… היה לי כל כך הרבה מה להגיד לו, אבל לא אמרתי כלום. הוא שוב הצטער, ואני אמרתי: "לא נורא.. לא קרה כלום.." עדיין לא בכיתי… אמא קראה לנו לאכול, אז אמרתי ביי, והוא השיב לי ב-ביי צונן (כאילו הוא שכח שהוא עוד צריך לפצות אותי)… סגרתי את הICQ. לא אכלתי במיוחד. לאחר מכן התפניתי לשטיפת הכלים. פתאום שמתי לב שאני עדיין מחכה לטלפון ממנו. אז התחלתי לבכות…