שוב
הסבל הזה שלא מרפה, עיקש. איך הפעם אני אכאיב לעצמי? לחתוך? כבר שכחתי איך להתמודד עם הסבל הזה. כבר היו ימים טובים.. אבל איך הערות של אנשים (וממש לא לגביי המראה) יכולות להפיל,להחזיר את כל המחשבות האלה אליי. היו ימים שממש פחדתי מהמוות ועכשיו מרגישה שעומדת מולו בגבורה. אולי הפעם החתך הזה יהיה יותר עמוק.אולי.. אני לא באמת רוצה למות. אני מחפשת במה להאחז,זו כבר לא ההפרעת אכילה נראה לי.. היום זה "אני פוחדת לעלות" לא מלקה את עצמי על זה שאכלתי. היום אני מלקה את עצמי על שהבאתי את אבא לדבר אליי כמו שהוא דיבר אליי.. אולי מקומי באמת בקבר או שמא בבית חולים במחלקה סגורה? הוא לא רוצה אותי בבית. גם אני לא רוצה להיות בבית,רוצה להיות רחוקה מכולם,למעלה. ......