וואו...התגעגעתי...סיפור ארוך!!!
התקופה ההזויה של חיי...לא כך תארתי את לידת בני המקסים...כן...הוא בן אוטוטו 4 שבועות!!! ב - 15/12 בשעה 13.00 היתה ירידת מים באמצע יום העבודה, שבוע 37.1. מים מקוניאליים. נסעתי לבי"ח ושם...לאחר 18 שעות כואבות, מתישות, בהן שתי אחיותיי לוו אותי בדבקות, כשהפתיחה היתה 7 ס"מ, העובר במצוקה (דופק גבוה) וראש גבוה בגלל מבנה גרמי צר (לידה תקועה) הוחלט להעביר אותי לניתוח קיסרי חרום. (זוכרות שנורא רציתי קיסרי מראש??? חההה....פסיכית שכמותי). הניתוח היה ב - 16/12 , יום שישי בשעה 7.45. הוא נולד במשקל 3.06 ק"ג. התעוררתי סופית רק באותו יום באחה"צ וכולם סיפרו לי כמה הוא משגע, אבל..נמצא בפגיה בגלל מצוקת חמצן ולא יוכלו להביאו אלי. הכאבים היו בלתי נסבלים ממש, לא יכולתי לזוז, כשבערב רצו לקחת אותי להתקלח התעלפתי בשני הנסיונות. רק למחרת לקחו אותי לראות אותו והתאהבתי טוטאלית. הכואב הוא שהוא היה מחובר לחמצן, וגם בפוטו בגלל צהבת וגם סיפרו שהוא אנמי. בקיצור...הוא היה שם שבוע ימים מהלידה ואני כל יום, כל היום הייתי איתו. מנסה להניק, לחבק. יומיים אחרי הלידה הזמינו קרדיולוג בגלל רשרוש בלב והוא מצא שיש לתינוק מום בלב - הצרות של אבי העורקים ומשהוא במסתם. בקיצור...כעבור יום, לאחר שיחות עם מנהל הפגיה, הבנתי סופית, בתוך ההיסטריה, שהתרחיש הדרמטי ביותר זה שמתישהוא הוא אולי יצטרך לעבור ניתוח (בילון)שנעשה באופן די שגרתי בשניידר ושהוא לא יהיה ספורטאי צמרת (או שאולי כן)). אם מישהיא שמעה על העניין הנ"ל אשמח לשמוע מנסיונה. בקיצור...נהיה במעקב קרדיולוגי ונקווה לטוב. העניין הוא, שעד שהוא שוחרר הביתה אחרי שבוע...הייתי בבית 4 ימים כואבת ודואבת (כי גם נתפסה לי הרגל בגלל התיזוזים של אותו שבוע ובגלל הלידה כנראה) והתפתח לי גירוי נוראי סביב העין. אמא שלי היתה איתי והייתי סופסוף מאושרת שאנחנו בבית ונתאושש. אבל...עלה לי החום, למעשה..בלי התראה מוקדמת התחלתי לקדוח ממש מחום והובהלתי למיון ושם..מצאו שיש זיהום קשה ביותר ואושפזתי לחמישה ימים עם אנטיביוטיקה לוריד סביב השעון. אח"כ שוחררתי עם מסה של אנטיביוטיקה בכדורים לעוד שבוע. אחיותיי ואמא שלי היו עם פספוסון ואני בהזיות ובין לבין..בוכה!!! טוב...לא ממש תכננתי שגם זה יקרה...זיהום ברחם!!! בכל מקרה, אני כבר שבוע וחצי אחרי, יותר מחוזקת, אתמול חזרתי הביתה לבד עם פספוסון והיינו פעם ראשונה לבד כי די התגעגעתי לבית שלי/שלנו. הלילה היה ליל שימורים כי הוא בוכה המון, סובל מגזים ,אבל...אלו כבר בעיות שגרתיות - קטן עלי!!! מקסימום...אשן בעמידה!!! זהו...ממש תקופה הזויה, שבתוכה עשרות טלפונים מחברים/משפחה/לקוחות, שלמרביתם לא עניתי, משפחה שסובבת אותי, הדירה שלי שיצאה מכלל שליטה בשל המוני המבקרים והמשפחה, הבישולים, המשלוחים וכו'..וכן..זאטוט קטן ומקסים שנכנס לחיי בקול תרועה (חתיכת תרועה) . אם הייתי יודעת לשלוח תמונה הייתי עושה זאת בשמחה . אומרים לי שעם הגידול שלו אשכח את כל הטראומה, אבל...לא נראה לי!!!. אני משתפת אתכן בכל זה כי אתן חברותיי להריון, ליוויתן אותי בעיצומו של התהליך עם כל הקושי, בהריון שגם לא היה קל (דימומים, צירים מוקדמים, עבודה מטורפת), ועכשיו אני מרגישה צורך לשתף בתהליך הלידה והסובב לה. אני מקווה שמכאן הדרך תהיה חלקה והכי חשוב לי...שאורי (האור שלי - זה שמו של הזאטוט) יהיה בריא ושלא יצטרך ניתוח בעתיד כי זה מפחיד אותי.... מקווה שהחזקתן מעמד עד כה ומאחלת לכולנו שנת אור ושלווה. אמן ואמן!!!
התקופה ההזויה של חיי...לא כך תארתי את לידת בני המקסים...כן...הוא בן אוטוטו 4 שבועות!!! ב - 15/12 בשעה 13.00 היתה ירידת מים באמצע יום העבודה, שבוע 37.1. מים מקוניאליים. נסעתי לבי"ח ושם...לאחר 18 שעות כואבות, מתישות, בהן שתי אחיותיי לוו אותי בדבקות, כשהפתיחה היתה 7 ס"מ, העובר במצוקה (דופק גבוה) וראש גבוה בגלל מבנה גרמי צר (לידה תקועה) הוחלט להעביר אותי לניתוח קיסרי חרום. (זוכרות שנורא רציתי קיסרי מראש??? חההה....פסיכית שכמותי). הניתוח היה ב - 16/12 , יום שישי בשעה 7.45. הוא נולד במשקל 3.06 ק"ג. התעוררתי סופית רק באותו יום באחה"צ וכולם סיפרו לי כמה הוא משגע, אבל..נמצא בפגיה בגלל מצוקת חמצן ולא יוכלו להביאו אלי. הכאבים היו בלתי נסבלים ממש, לא יכולתי לזוז, כשבערב רצו לקחת אותי להתקלח התעלפתי בשני הנסיונות. רק למחרת לקחו אותי לראות אותו והתאהבתי טוטאלית. הכואב הוא שהוא היה מחובר לחמצן, וגם בפוטו בגלל צהבת וגם סיפרו שהוא אנמי. בקיצור...הוא היה שם שבוע ימים מהלידה ואני כל יום, כל היום הייתי איתו. מנסה להניק, לחבק. יומיים אחרי הלידה הזמינו קרדיולוג בגלל רשרוש בלב והוא מצא שיש לתינוק מום בלב - הצרות של אבי העורקים ומשהוא במסתם. בקיצור...כעבור יום, לאחר שיחות עם מנהל הפגיה, הבנתי סופית, בתוך ההיסטריה, שהתרחיש הדרמטי ביותר זה שמתישהוא הוא אולי יצטרך לעבור ניתוח (בילון)שנעשה באופן די שגרתי בשניידר ושהוא לא יהיה ספורטאי צמרת (או שאולי כן)). אם מישהיא שמעה על העניין הנ"ל אשמח לשמוע מנסיונה. בקיצור...נהיה במעקב קרדיולוגי ונקווה לטוב. העניין הוא, שעד שהוא שוחרר הביתה אחרי שבוע...הייתי בבית 4 ימים כואבת ודואבת (כי גם נתפסה לי הרגל בגלל התיזוזים של אותו שבוע ובגלל הלידה כנראה) והתפתח לי גירוי נוראי סביב העין. אמא שלי היתה איתי והייתי סופסוף מאושרת שאנחנו בבית ונתאושש. אבל...עלה לי החום, למעשה..בלי התראה מוקדמת התחלתי לקדוח ממש מחום והובהלתי למיון ושם..מצאו שיש זיהום קשה ביותר ואושפזתי לחמישה ימים עם אנטיביוטיקה לוריד סביב השעון. אח"כ שוחררתי עם מסה של אנטיביוטיקה בכדורים לעוד שבוע. אחיותיי ואמא שלי היו עם פספוסון ואני בהזיות ובין לבין..בוכה!!! טוב...לא ממש תכננתי שגם זה יקרה...זיהום ברחם!!! בכל מקרה, אני כבר שבוע וחצי אחרי, יותר מחוזקת, אתמול חזרתי הביתה לבד עם פספוסון והיינו פעם ראשונה לבד כי די התגעגעתי לבית שלי/שלנו. הלילה היה ליל שימורים כי הוא בוכה המון, סובל מגזים ,אבל...אלו כבר בעיות שגרתיות - קטן עלי!!! מקסימום...אשן בעמידה!!! זהו...ממש תקופה הזויה, שבתוכה עשרות טלפונים מחברים/משפחה/לקוחות, שלמרביתם לא עניתי, משפחה שסובבת אותי, הדירה שלי שיצאה מכלל שליטה בשל המוני המבקרים והמשפחה, הבישולים, המשלוחים וכו'..וכן..זאטוט קטן ומקסים שנכנס לחיי בקול תרועה (חתיכת תרועה) . אם הייתי יודעת לשלוח תמונה הייתי עושה זאת בשמחה . אומרים לי שעם הגידול שלו אשכח את כל הטראומה, אבל...לא נראה לי!!!. אני משתפת אתכן בכל זה כי אתן חברותיי להריון, ליוויתן אותי בעיצומו של התהליך עם כל הקושי, בהריון שגם לא היה קל (דימומים, צירים מוקדמים, עבודה מטורפת), ועכשיו אני מרגישה צורך לשתף בתהליך הלידה והסובב לה. אני מקווה שמכאן הדרך תהיה חלקה והכי חשוב לי...שאורי (האור שלי - זה שמו של הזאטוט) יהיה בריא ושלא יצטרך ניתוח בעתיד כי זה מפחיד אותי.... מקווה שהחזקתן מעמד עד כה ומאחלת לכולנו שנת אור ושלווה. אמן ואמן!!!
