והעיקר.
'העיקר לא לוותר', זה מה שהיא הולכת לשים בסרט שיתלה על הקיר. נו מה, ככה כולם יראו כמה אני מוכשרת, היא מחייכת אליי. מוכשרת וחכמה, אני מוסיפה. היא החברה היחידה שלי, אין לי הרבה חברות בנות. הן תמיד יפות לי מדיי, או גבוהות לי מדיי, או בלתי מושגות לי מדיי. אבא אומר שזה אולי בגלל שאני לא מחוברת לנשיות שלי. היועצת אומרת שזה מוזר שאבא מדבר איתי על דברים כמו נשיות ולא אמא. דידי אומרת שהיועצת צריכה לשתוק ולהבין על מה מדובר בלי לעשות הרבה דרמות. דידי היא אמא של סתיו, סתיו היא החברה שלי ואצלה בבית 'גדילה' זה דבר מרכזי, אפשר להגיד שזה ה-דבר שכדאי שיהיה לכל אחד במשפחה שלה. סתיו אומרת שלגדול צריך כוח, כי יש אנשים שיכולים להיות גדולים אבל בפנים הם, בפנים הם קטנים? אני שואלת, מנסה להפגין קצת חוכמה, שתאהב אותי גם, כמו שאני אוהבת אותה. לא, היא מחייכת אליי [תמיד מהעיניים, רק מהעיניים הבטחון שלה מחבק אותי], יש אנשים שיכולים להיות גדולים אבל בפנים אין להם כוח, אז הם מפוררים. אני לא יודעת מה זה אומר להיות מפורר, אני לא ממש מבינה. אבל שותקת. שסתיו לא תדע, אני לא רוצה להראות טיפשה. היא קולטת, הכל היא קולטת, סתיו יודעת להקשיב לשקט ולפרק אותו למילים. לסדר, ככה יפה. אז בלי מילים היא מרימה פרוסת לחם ומפוררת אותה לפירורים. בואי, אני אתן לך דוגמא כדי שתהיי בטוחה שהבנת [מתערסלת מגלי הבטחון שבעיניה], את רואה, הלחם נראה מוצק, אבל בפנים בפנים, אם את מוחצת ומשפשפת אצבע באצבע כל הפירורים נופלים והכל מתפרק. בשביל לגדול - באמת - צריך כוח, בשביל לגדול סתם לא צריך לעשות כלום. דידי אומרת שכל אחד צריך צעדים, זה כמו להכין עוגה, סתיו מסבירה לי. את צריכה את המרכיבים של העוגה, את צריכה את הכמויות, את צריכה לחמם את התנור נכון, את צריכה להוציא בזמן. אני שותקת. סתיו רואה את הפחד, היא יכולה להריח אותו. אני אלך להביא לך טישו, היא אומרת, מגרדת את האף שלה ויוצאת מהחדר. כ"כ הרבה צריכה, אני חושבת... צריכה וצריכה וצריכה... אני לא יודעת איך לדעת מה צריך ומתי, איך לומדים להיות טובים בצריכה?. אני פורשת את כף ידי ומניחה אותה על הלב שלה. ככה, משם אני לומדת. היועצת נושמת יותר ויותר מהר, אני שומעת את דפיקות הלב שלה, האדמומיות מטפסת על לחיי במהירות מסחררת וברגע שהיא פותחת את הפה אני מקפלת את היד חזרה. תקשיבי, אני לא חושבת שזה טוב, היא אומרת לי. מה לא טוב, לא לומדים מהלב?. זה נכון שצריכים לשים לב למה שהוא אומר, אבל את צריכה להקשיב לאמא ואבא, ולהיות ילדה טובה בבית הספר. אבל זה לא מה שהלב שלי אומר לי, אני מעזה. את לא ממש יכולה לדעת מה הוא אומר, היא מחייכת. גם החיוך שלה מגיע מהעיניים ואני מתפלאת איך אני לא מרגישה בטחון. אני רואה את זוויות עיניה מתכווצות ושומעת משהו עמום מבעבע. צחוק, אפל. כאילו מפלצת מכה על תוף בחלל שחור. הצחוק שלה מגיע מתחתית הבטן. צריכים להיות טובים בצריחה, ככה אפשר להתחיל להבין. סתיו מנגבת את האף שלה, אפילו שהוא יבש. מ"ז להיות טובים בצריחה? אני צריכה לצרוח כל היום?. את צריכה לדעת לא לשתוק בזמן שאת הכי רוצה. משם תלמדי את השקט. שוב אני שותקת, ושוב היא מסבירה. ושוב אותם גלים שמערסלים ושוב התמיהה איך מעולם לא אהבתי ים, וגם לא סתיו, ואיך השקט שלה והגלים שלה והשלכת שלה מאגדים אותי במקום לפזר לכל מקום. לשתוק זה הכי קל, היא מסכלת רגליים לישיבה מזרחית. לדבר זה הכי קשה. כשאת באמת מדברת שום דבר רע לא יכול לקרות לך. ככה את מכירה את עצמך, ואת עם עצמך, לטוב ולרע, את מבינה? זה לא משנה כמה תשתקי, את כל השקט בתוכך תמיד תסחבי איתך, הוא לא יעלם רק בגלל שלא מדברים אותו, להיפך, הוא יכול לגדול. ואם תפחדי מעצמך אז איך תגדלי?. בלי כוח?, אני מנסה את כוחי. כן, [היא מחייכת] בלי כוח. רואה? יש אנשים שיכולים לגדול ולגדול פשוט בלי לעשות כלום. אולי הם גדלים וגדלים מרוב שהשקט בתוכם גודל ומנפח אותם?, אני נמסה לתוך החופש שהיא מאפשרת לי. יכול להיות [היא לא מפסיקה לחייך], אולי מרוב שהם קטנים בפנים הם מנסים לחפש דרכים אחרות להיות גדולים מבחוץ. סתיו אומרת שהיא לא לגמרי גדולה, לא תמיד, תמיד זה בשלבים. נהיים יותר ויותר גדולים ככל שהשלבים מתקדמים אבל תמיד יש מה ללמוד. והעיקר, והעיקר והעיקר, לא לפחד לא לפחד כלל!, הצחוק מתפוצץ החוצה בזיקוקים ודידי בדיוק נכנסת הביתה. יום לפני שהגלים שלה שקעו למצולות, סתיו אמרה לי שהעיקר הוא לא לוותר. לפחד תמיד אפשר, אפשר גם לא, אבל העיקר זה לא לוותר. לא משנה מה קורה, שתמיד תהיה תקווה, לא לוותר. דידי אמרה לי שאת סתיו מכרסם משהו אבל היא לא מוותרת, בגלל זה היא רצתה לשים את זה בגדול, על סרט הנייר, להמחיש שלא צריך לחרוט את זה על סלע, או על עץ בשביל שלא יתפורר, כי גם נייר יכול להחזיק מעמד, אם לא מוותרים. במיוחד אחד כזה שעלול להתפורר. בנסיעה הביתה אבא אמר לי שמה שכרסם את סתיו זה סרטן. הוא אמר שלפעמים, אפילו אם לא מוותרים, לא תמיד מנצחים. אני יודעת, אמרתי לו. סתיו לימדה אותי שיש שלבים. שאפפעם לא מפסיקים ללמוד, ואפילו אם הפסדת בשלב אחד או פחדת, אל תוותר. תמיד יבוא שלב אחר, והכי חשוב זה, לא משנה מה, לא לוותר. אני שותקת. חודש עבר מאז שסתיו הלכה. היא אמרה שהיא תמיד תהיה איתי, תמיד. אני מאמינה לה. אני מרגישה את עצמי מתנפחת מבפנים. ובאיזה שלב משהו נעצר בי. סתיו צודקת, אני חושבת לעצמי, לגדול אפשר, פשוט ככה, בלי להתאמץ, אפילו רק מלשבת במקום. אני פותחת את הפה וצורחת.
'העיקר לא לוותר', זה מה שהיא הולכת לשים בסרט שיתלה על הקיר. נו מה, ככה כולם יראו כמה אני מוכשרת, היא מחייכת אליי. מוכשרת וחכמה, אני מוסיפה. היא החברה היחידה שלי, אין לי הרבה חברות בנות. הן תמיד יפות לי מדיי, או גבוהות לי מדיי, או בלתי מושגות לי מדיי. אבא אומר שזה אולי בגלל שאני לא מחוברת לנשיות שלי. היועצת אומרת שזה מוזר שאבא מדבר איתי על דברים כמו נשיות ולא אמא. דידי אומרת שהיועצת צריכה לשתוק ולהבין על מה מדובר בלי לעשות הרבה דרמות. דידי היא אמא של סתיו, סתיו היא החברה שלי ואצלה בבית 'גדילה' זה דבר מרכזי, אפשר להגיד שזה ה-דבר שכדאי שיהיה לכל אחד במשפחה שלה. סתיו אומרת שלגדול צריך כוח, כי יש אנשים שיכולים להיות גדולים אבל בפנים הם, בפנים הם קטנים? אני שואלת, מנסה להפגין קצת חוכמה, שתאהב אותי גם, כמו שאני אוהבת אותה. לא, היא מחייכת אליי [תמיד מהעיניים, רק מהעיניים הבטחון שלה מחבק אותי], יש אנשים שיכולים להיות גדולים אבל בפנים אין להם כוח, אז הם מפוררים. אני לא יודעת מה זה אומר להיות מפורר, אני לא ממש מבינה. אבל שותקת. שסתיו לא תדע, אני לא רוצה להראות טיפשה. היא קולטת, הכל היא קולטת, סתיו יודעת להקשיב לשקט ולפרק אותו למילים. לסדר, ככה יפה. אז בלי מילים היא מרימה פרוסת לחם ומפוררת אותה לפירורים. בואי, אני אתן לך דוגמא כדי שתהיי בטוחה שהבנת [מתערסלת מגלי הבטחון שבעיניה], את רואה, הלחם נראה מוצק, אבל בפנים בפנים, אם את מוחצת ומשפשפת אצבע באצבע כל הפירורים נופלים והכל מתפרק. בשביל לגדול - באמת - צריך כוח, בשביל לגדול סתם לא צריך לעשות כלום. דידי אומרת שכל אחד צריך צעדים, זה כמו להכין עוגה, סתיו מסבירה לי. את צריכה את המרכיבים של העוגה, את צריכה את הכמויות, את צריכה לחמם את התנור נכון, את צריכה להוציא בזמן. אני שותקת. סתיו רואה את הפחד, היא יכולה להריח אותו. אני אלך להביא לך טישו, היא אומרת, מגרדת את האף שלה ויוצאת מהחדר. כ"כ הרבה צריכה, אני חושבת... צריכה וצריכה וצריכה... אני לא יודעת איך לדעת מה צריך ומתי, איך לומדים להיות טובים בצריכה?. אני פורשת את כף ידי ומניחה אותה על הלב שלה. ככה, משם אני לומדת. היועצת נושמת יותר ויותר מהר, אני שומעת את דפיקות הלב שלה, האדמומיות מטפסת על לחיי במהירות מסחררת וברגע שהיא פותחת את הפה אני מקפלת את היד חזרה. תקשיבי, אני לא חושבת שזה טוב, היא אומרת לי. מה לא טוב, לא לומדים מהלב?. זה נכון שצריכים לשים לב למה שהוא אומר, אבל את צריכה להקשיב לאמא ואבא, ולהיות ילדה טובה בבית הספר. אבל זה לא מה שהלב שלי אומר לי, אני מעזה. את לא ממש יכולה לדעת מה הוא אומר, היא מחייכת. גם החיוך שלה מגיע מהעיניים ואני מתפלאת איך אני לא מרגישה בטחון. אני רואה את זוויות עיניה מתכווצות ושומעת משהו עמום מבעבע. צחוק, אפל. כאילו מפלצת מכה על תוף בחלל שחור. הצחוק שלה מגיע מתחתית הבטן. צריכים להיות טובים בצריחה, ככה אפשר להתחיל להבין. סתיו מנגבת את האף שלה, אפילו שהוא יבש. מ"ז להיות טובים בצריחה? אני צריכה לצרוח כל היום?. את צריכה לדעת לא לשתוק בזמן שאת הכי רוצה. משם תלמדי את השקט. שוב אני שותקת, ושוב היא מסבירה. ושוב אותם גלים שמערסלים ושוב התמיהה איך מעולם לא אהבתי ים, וגם לא סתיו, ואיך השקט שלה והגלים שלה והשלכת שלה מאגדים אותי במקום לפזר לכל מקום. לשתוק זה הכי קל, היא מסכלת רגליים לישיבה מזרחית. לדבר זה הכי קשה. כשאת באמת מדברת שום דבר רע לא יכול לקרות לך. ככה את מכירה את עצמך, ואת עם עצמך, לטוב ולרע, את מבינה? זה לא משנה כמה תשתקי, את כל השקט בתוכך תמיד תסחבי איתך, הוא לא יעלם רק בגלל שלא מדברים אותו, להיפך, הוא יכול לגדול. ואם תפחדי מעצמך אז איך תגדלי?. בלי כוח?, אני מנסה את כוחי. כן, [היא מחייכת] בלי כוח. רואה? יש אנשים שיכולים לגדול ולגדול פשוט בלי לעשות כלום. אולי הם גדלים וגדלים מרוב שהשקט בתוכם גודל ומנפח אותם?, אני נמסה לתוך החופש שהיא מאפשרת לי. יכול להיות [היא לא מפסיקה לחייך], אולי מרוב שהם קטנים בפנים הם מנסים לחפש דרכים אחרות להיות גדולים מבחוץ. סתיו אומרת שהיא לא לגמרי גדולה, לא תמיד, תמיד זה בשלבים. נהיים יותר ויותר גדולים ככל שהשלבים מתקדמים אבל תמיד יש מה ללמוד. והעיקר, והעיקר והעיקר, לא לפחד לא לפחד כלל!, הצחוק מתפוצץ החוצה בזיקוקים ודידי בדיוק נכנסת הביתה. יום לפני שהגלים שלה שקעו למצולות, סתיו אמרה לי שהעיקר הוא לא לוותר. לפחד תמיד אפשר, אפשר גם לא, אבל העיקר זה לא לוותר. לא משנה מה קורה, שתמיד תהיה תקווה, לא לוותר. דידי אמרה לי שאת סתיו מכרסם משהו אבל היא לא מוותרת, בגלל זה היא רצתה לשים את זה בגדול, על סרט הנייר, להמחיש שלא צריך לחרוט את זה על סלע, או על עץ בשביל שלא יתפורר, כי גם נייר יכול להחזיק מעמד, אם לא מוותרים. במיוחד אחד כזה שעלול להתפורר. בנסיעה הביתה אבא אמר לי שמה שכרסם את סתיו זה סרטן. הוא אמר שלפעמים, אפילו אם לא מוותרים, לא תמיד מנצחים. אני יודעת, אמרתי לו. סתיו לימדה אותי שיש שלבים. שאפפעם לא מפסיקים ללמוד, ואפילו אם הפסדת בשלב אחד או פחדת, אל תוותר. תמיד יבוא שלב אחר, והכי חשוב זה, לא משנה מה, לא לוותר. אני שותקת. חודש עבר מאז שסתיו הלכה. היא אמרה שהיא תמיד תהיה איתי, תמיד. אני מאמינה לה. אני מרגישה את עצמי מתנפחת מבפנים. ובאיזה שלב משהו נעצר בי. סתיו צודקת, אני חושבת לעצמי, לגדול אפשר, פשוט ככה, בלי להתאמץ, אפילו רק מלשבת במקום. אני פותחת את הפה וצורחת.
] דפנה
