"והם מתפללים אל אל לא יושיע"..../images/Emo47.gif
שבוע טוב לכולם. ברצוני לערוך סקירה קצרצרה קטנת הכמות אך רבת האיכות. השבת האחרונה חזו עיני ולא זר שנית בתופעה המעוררת מחשבה עמוקה. עבדכם הנאמן בילה את שבתו האחרונה בין בתרי בתי כנסיותיהם של ההדיוטות ועמי הארצות. ומדוע מרגיש אני שעלי מוטלת חובת הסיפור?, משום שאני רוצה להתיחס לתופעת האלילות המוכרת מבין השיטין (שוטים?...) הללו. והנה כבר נדרשתי בערב שבת קודש ללכת אל בית הכנסיה הקרובה כשבאמתחתי שכר פסיעות לא מבוטל. ועצם הליכתי מעידה כשמש בצהרי היום על כוונתי לגרום נחת רוח למארחיי השווער והשוויגער הנחמדים וטובי הלב וארוכי הזקן. במהלך הליכתי הרהרתי רבות לאחר שלא התקנתי עצמי בבית כנסיה כבר כמה חודשים ארוכים שבהם לא התעורר צורך מיוחד לכך. (וודאי שהרגשתי עצמי צדיק העושה מעבר לרצונו, ויש בזה כבוד נסתר לאדם המרצה את מארחיו.) פסיעותי עד למקום תפילה היו ארוכות ומיגעות כשאומר שבמוחי חולפות להן מחשבות על "מה אני צריך את זה", "זה בניגוד גמור לרצונך והשקפתך", וכל רצוני האמיתי הסתכם במילת שששששששששששששששש...ארוכה שאמרתי ליצרי התחמן... לכשהגענו התקנתי עצמי בשדירת הספסלים הראשונה,ריחות העץ והספרים העתיקים הציפו את אפי, מתיישב אני כשסידור בידי האחת ובידי השניה קובץ עלוני שבת להפיג את השעמום של שירת שיר השירים. <אני לא נוהג להרדם כמנהג הציבור> מייד התחילו אנשי השם בפציחת מזמורים לרוב, ופתאום תרו עיני אחרי קול ערב המסלסל את טעמי הפסוקים בניגון רב עוצמה ולהט שעבדכם לא הכיר עד כה. "האם זה מלאך ה´ צבקות הירד מן השמיים?" <שאלתי את עצמי בנימת גיחוך קלה> "האם זה אדם השלם במידותיו?" <ומיד הפנתי ראשי לראות האם יורד לו שמן על הזקן...
>, גיליתי לתדהמתי אדם נמוך קומה, כבן 30, עטור זקן שקפץ עליו כבר הלובן, הפוצח בשירי מזמור והלל כשעיניו עצומות למשעי וידו קפוצה מקורבת אל תוככי מעילו הארוך דמוי-פראק, וגארטעל חגור כאבנט כהן גדול מבצבץ מבין שולי מעילו, ועומד הוא בשולי בית התפילה, וכרוח להט מדברית חמה הלהיט הוא את כל יושבי האיזור וסחף אותם אל עבר עולמות עליונים. עוד אני עומד פעור פה נדהם מעוצמתו הבאבאית של הלה, נכנס בשערי בית התפילה אדם לבוש לבן ("איש לבוש הבדים"?...) כשלראשו מצנפת פז לבנה ולגופו חגור הוא בכתם אופז ובידו ספר תפילה גדול וארוך, ופאותיו הארוכות כאורך הגלות מסתלסלות להן במורד לחייו עד לסיפא המוגמרת ואינה מטופלת של זקנו הארוך שלא טעם טעם תער בעשר שנות קיומו, והלה החל מפזם בקול שיר מזמור כצפיחית בדבש וקול ענוג ומתוק מבין הספסלים הראשוניים את מזמורו של האדמו"ר מ-"כך וכך" את שיר השירים, כמעיין המתגבר (ויש אומרים "מתבגר") החל מגביר קולו ברבים, וקול ענות חלושה הפך לקולות אש,תמרות עשן ומלחמה בניגון מארש צבאי המצביע על מוצאו הפולני-רוסי של הניגון החל סוחף את ההמון ההדיוט אל עבר עולמות עליונים בשעה שפלוני סוחף את ההמון ההדיוט בשולי בית התפילה בניגון ספרדי עתיק יומין המיוחס לישיבת נהרדעא. כאדם שצרמו אזניו עד למאוד נשארתי מעלעל בעלוני השבת, מכין עצמי לשולחן שבת הענוג, כולי ציפיה חסרת סבלנות שאוכל סוף סוף לשיר "שלום עלייכם" ,והרי מוצא עצמי בשעת מלחמה, כחייל בשדה הקטל (ויש אומרים "קיטעל"), אלה נלחמים באלה, ניגון פולני-רוסי של מצביאים גדולים מעטרים את חלל בית התפילה הקדמי בשעה שניגון ספרדי עתיק מעטר את חלל בית התפילה האחורי, ועינים רבות מסתכלות ובוחשות בקדירת הלחששנות באיזה ניגון יבחר עבדכם. אין צורך לאמר שכל מי שלמד מוסיקה וכל מי שלא למד מוסיקה יבין מייד כי בארזים נפלה שלהבת, ועוד איזה שלהבת,<שלהבת ממי-אל תכעסי עלי טוב?...> עד כדי כך שנאלצתי לסנן מבין שיני את שלושת המשפטים האהובים עלי: "עובדי עבודה-זרה", ניחשתי נכונה שדו הקרב המעניין לא יסתיים בכך ואף רבו הם על שירת "לכה דודי", <שוב חשבתי לעצמי "זה נבלה וזה טריפה">, השיא כמובן הגיע בתפילת מנחה,בשעת הוצאת הספר מן ההיכל, בשעת הוצאתו לשירת "אשרי העם שככה לו", עטו כנשרים על פגרי מתים כל המצביאים וכל עובדי העבודה זרה על כריכת העץ של ספר התורה ונישקוהו כמוצאי שלל רב, מיותר לציין שהיו אשר היו שרצו מסוף בית המדרש תוך כדי "דחיפה-רבא" למכשולים בדמות אדם שעמדו בין שורות הספסלים. כמובן שהיו אשר צרחו "אמן" בכל גרונם עד לצרידות מוחלטת, <ככתוב במשנה:"האומר אמן בכל כוחו..."> והיו אשר התנדנדו בשמונה עשרה כאילו יצאו מבדיקה רקטומאלית אצל הרופא, היו שהחזיקו את הסידור מול עיניהם שמא יפספסו עוד מריחת דיו אחת ויחידה. והיו שהסכימו בחפץ לב להשאר לקריאה רבתי של כל ספר התהילים עד לסיומו המוחלט. ובכן רבותי,התנהגות פאגאניסטית שכזו הרבה זמן שלא חזו עיני, <ולא שמעה אוזן בכל ירושלים אמן שכזה!.> בהחלט חוויה אנתרפולוגית מעניינת ובלתי שגרתית. לסיכום קליל-ממליץ לכולם לבקר בגן החיות הזה, בבתי כנסת של עמי הארצות וההדיוטות שלא פסיק פומיא מגירסא דרבנן בכל שעתי דיומא ולילא. וכמובן שבפורקנא בתראה לא נפקת זה הרזא אלא מן ההדיוטות... ואני אומר דמינין אינון, דהא איתמר בעלינו לשבח:"והם מתפללים אל אל לא יושיע"... וכמובן שבהתנהגותם מביאים את "שכינתא דתתאה" לידי סילוק. ורזא דמילה בקול הוא האומר:"אלו ואלו עובדי עבודה זרה". שבוע טוב. <מצפה לתגובתכם הכנה...>
שבוע טוב לכולם. ברצוני לערוך סקירה קצרצרה קטנת הכמות אך רבת האיכות. השבת האחרונה חזו עיני ולא זר שנית בתופעה המעוררת מחשבה עמוקה. עבדכם הנאמן בילה את שבתו האחרונה בין בתרי בתי כנסיותיהם של ההדיוטות ועמי הארצות. ומדוע מרגיש אני שעלי מוטלת חובת הסיפור?, משום שאני רוצה להתיחס לתופעת האלילות המוכרת מבין השיטין (שוטים?...) הללו. והנה כבר נדרשתי בערב שבת קודש ללכת אל בית הכנסיה הקרובה כשבאמתחתי שכר פסיעות לא מבוטל. ועצם הליכתי מעידה כשמש בצהרי היום על כוונתי לגרום נחת רוח למארחיי השווער והשוויגער הנחמדים וטובי הלב וארוכי הזקן. במהלך הליכתי הרהרתי רבות לאחר שלא התקנתי עצמי בבית כנסיה כבר כמה חודשים ארוכים שבהם לא התעורר צורך מיוחד לכך. (וודאי שהרגשתי עצמי צדיק העושה מעבר לרצונו, ויש בזה כבוד נסתר לאדם המרצה את מארחיו.) פסיעותי עד למקום תפילה היו ארוכות ומיגעות כשאומר שבמוחי חולפות להן מחשבות על "מה אני צריך את זה", "זה בניגוד גמור לרצונך והשקפתך", וכל רצוני האמיתי הסתכם במילת שששששששששששששששש...ארוכה שאמרתי ליצרי התחמן... לכשהגענו התקנתי עצמי בשדירת הספסלים הראשונה,ריחות העץ והספרים העתיקים הציפו את אפי, מתיישב אני כשסידור בידי האחת ובידי השניה קובץ עלוני שבת להפיג את השעמום של שירת שיר השירים. <אני לא נוהג להרדם כמנהג הציבור> מייד התחילו אנשי השם בפציחת מזמורים לרוב, ופתאום תרו עיני אחרי קול ערב המסלסל את טעמי הפסוקים בניגון רב עוצמה ולהט שעבדכם לא הכיר עד כה. "האם זה מלאך ה´ צבקות הירד מן השמיים?" <שאלתי את עצמי בנימת גיחוך קלה> "האם זה אדם השלם במידותיו?" <ומיד הפנתי ראשי לראות האם יורד לו שמן על הזקן...
