ל חיו ת בתוך קופסא
New member
והוא ממשיך במעגל הקסם שלו...
טיפות קטנות מטפטפות על גג של פח. ניגון חרישי ונבוך שמתחיל בשקט ולאט לאט הופך למנגינה קצובה. הרחובות שוממים כמעט, אין נפש חיה. איזשהו השפוי בדעתו שייצא החוצה ביום כזה? אנשים מעדיפים לשבת ספונים בבתיהם, עם המזגן שמנסה להתחקות אחר החום הטבעי כאשר השרידים היחידים להמיית החיים הם האדים שעל החלון, שאף הם נמוגים עם הזמן. מאי - שם אפשר להבחין בחבורת ילדים עליזה שמדלגת לתומה בין השלוליות שנקוו בצידי הדרכים. ומיד אחר כך באמותיהם המבוהלות שממהרות להכניסם הביתה, אל המחסה הבטוח והמוגן. הן גוערות בהם בקלות, למרות שברור שלא בהם האשם. חדוות החיים החמימה, הטבעית, זו שעדיין לא טושטשה במרוצת השנים, היא זו שהוציאה אותם החוצה. אבל, בחוץ הטבע ממשיך לסעור ולפרוץ כדרכו, לא ממש אכפת לו שבורחים מפניו. רשרוש העלים מצטרף לניגון הקצוב של טיפות המים ויוצר איתו סימפוניה זכה ומעודנת. והרוח ממשיכה אף היא ומשוטטת בחדווה כשליט יחיד בעיר הריקה. היא חולפת ליד בתי האנשים וכמו אורח בלתי קרוא שלא ממש אכפת לו אם הוא רצוי או לא, היא משתחלת לכל פרצה או סדק מזערי. נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת. כמין שובבות ילדותית. היא מוסיפה להשתעשע ומושכת להם בקלילות בחבלי הכביסה, כמו מנסה לעורר את תשומת לבם ולקרוא להם: "בואו! צאו החוצה! הרגישו את החיים שמתפרצים פה מכל מקום, את העוצמה האדירה, את הרכות והעדנה, את הזרימה הטבעית הזו, האמיתית, הכי כנה שיש". אך הם, מצדם, לא שומעים ולא רואים. הם מגיפים את החלונות בנסיון לגונן על עצמם מפני הקור. מדליקים עוד תנור, מתכסים בעוד שמיכה, מנסים לחמם את עצמם מבחוץ. לא מבינים, שהחום האמיתי ביותר הוא זה שבא מבפנים. הרוח צוחקת לה וממשיכה הלאה, עליזה ושוקקת חיים. הטיפות ממשיכות לעשות את דרכן אל האדמה, כמו מתחרות בינן לבין עצמן. אל הסימפוניה הזכה של העלים והמים מצטרפים אט אט שותפים נוספים עד לשירה הומה ומתפרצת. והנה, בתוך בית אחד, חם ומוסק כיאות, מזדקף פתאום אדם. הוא נעמד, ואיזשהו כוח בלתי מוסבר דוחף אותו לכיוון החלון. לפני שהוא מספיק לחשוב הוא מרגיש איך ידו נשלחת באחת ובתנועה החלטית פותחת את החלון לרווחה. פתאום, משב רוח אדיר ורענן פורץ אל החדר. אוויר צלול כל – כך, חי, קיים, טהור, אמיתי. צמרמורת חדה ומענגת פושטת בגופו, מזרימה בו גל של חיוניות מפתיעה, של עוצמה מעוררת תימהון. אלף תחושות גואות בו באחת, מן מערבולת מסחררת שהוא לא מצליח להדביק את הקצב שלה. וכמו ניעור מתרדמת רבת שנים הוא ממלא את ריאותיו באוויר הזה וחש פתאום איך הוא מתמלא בזרם אדיר של חיות. הוא עוצם את עיניו והנה משהו בו רוצה לפרוץ, לצאת החוצה. בתנועה זריזה הוא פושט את המעיל, מהסס לרגע ומשיל מעליו גם את הסוודר. נושם נשימה ארוכה ומתחיל להסתחרר. הוא מסתובב סביב עצמו במין ריקוד תמהוני. ללא מוסיקה, ללא תנועות מחושבות, לא בטוח שאפילו הוא עצמו הרוקד. ואולי כל ישותו היא הרוקדת, הומה כל – כך, סוערת כל – כך. הוא מחולל במעגלים. מעגלים חסרי כל נקודות מרכז. חסרי כל פרופורציות וסימטריה, מולך על ידי משהו מתוכו שגדול ממנו, אולי המשהו האמיתי ביותר שנפגש אתו עד עתה. והנה, מישהו פותח את הדלת, הוא נשאר קפוא על המפתן, המום מהמחזה שנראה לעיניו. "תראו! משוגע!", הוא קורא. בריות ספורות מתאספות סביבו, חלקן מגכחות משהו, חלקן רק מביטות בו בחמלה. "מסכן, מה שמזג האוויר עושה לו". אבל הוא, כמתוך חלום, ממשיך במעגלי הקסם שלו. לא שת לבו לסובב אותו, מאושר כל כך מפגישתו המחודשת עם עצמו. החלון עוד פתוח, ממשיך להזרים בו חיים ולהשיב את נפשו. בתא מסוים בתודעתו הוא קולט שאנשים מסתכלים עליו וחושבים אותו ללא שפוי. אבל הוא, לא אכפת לו, אם אלו הם השפויים, אזי הוא מעדיף להישאר משוגע...
טיפות קטנות מטפטפות על גג של פח. ניגון חרישי ונבוך שמתחיל בשקט ולאט לאט הופך למנגינה קצובה. הרחובות שוממים כמעט, אין נפש חיה. איזשהו השפוי בדעתו שייצא החוצה ביום כזה? אנשים מעדיפים לשבת ספונים בבתיהם, עם המזגן שמנסה להתחקות אחר החום הטבעי כאשר השרידים היחידים להמיית החיים הם האדים שעל החלון, שאף הם נמוגים עם הזמן. מאי - שם אפשר להבחין בחבורת ילדים עליזה שמדלגת לתומה בין השלוליות שנקוו בצידי הדרכים. ומיד אחר כך באמותיהם המבוהלות שממהרות להכניסם הביתה, אל המחסה הבטוח והמוגן. הן גוערות בהם בקלות, למרות שברור שלא בהם האשם. חדוות החיים החמימה, הטבעית, זו שעדיין לא טושטשה במרוצת השנים, היא זו שהוציאה אותם החוצה. אבל, בחוץ הטבע ממשיך לסעור ולפרוץ כדרכו, לא ממש אכפת לו שבורחים מפניו. רשרוש העלים מצטרף לניגון הקצוב של טיפות המים ויוצר איתו סימפוניה זכה ומעודנת. והרוח ממשיכה אף היא ומשוטטת בחדווה כשליט יחיד בעיר הריקה. היא חולפת ליד בתי האנשים וכמו אורח בלתי קרוא שלא ממש אכפת לו אם הוא רצוי או לא, היא משתחלת לכל פרצה או סדק מזערי. נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת. כמין שובבות ילדותית. היא מוסיפה להשתעשע ומושכת להם בקלילות בחבלי הכביסה, כמו מנסה לעורר את תשומת לבם ולקרוא להם: "בואו! צאו החוצה! הרגישו את החיים שמתפרצים פה מכל מקום, את העוצמה האדירה, את הרכות והעדנה, את הזרימה הטבעית הזו, האמיתית, הכי כנה שיש". אך הם, מצדם, לא שומעים ולא רואים. הם מגיפים את החלונות בנסיון לגונן על עצמם מפני הקור. מדליקים עוד תנור, מתכסים בעוד שמיכה, מנסים לחמם את עצמם מבחוץ. לא מבינים, שהחום האמיתי ביותר הוא זה שבא מבפנים. הרוח צוחקת לה וממשיכה הלאה, עליזה ושוקקת חיים. הטיפות ממשיכות לעשות את דרכן אל האדמה, כמו מתחרות בינן לבין עצמן. אל הסימפוניה הזכה של העלים והמים מצטרפים אט אט שותפים נוספים עד לשירה הומה ומתפרצת. והנה, בתוך בית אחד, חם ומוסק כיאות, מזדקף פתאום אדם. הוא נעמד, ואיזשהו כוח בלתי מוסבר דוחף אותו לכיוון החלון. לפני שהוא מספיק לחשוב הוא מרגיש איך ידו נשלחת באחת ובתנועה החלטית פותחת את החלון לרווחה. פתאום, משב רוח אדיר ורענן פורץ אל החדר. אוויר צלול כל – כך, חי, קיים, טהור, אמיתי. צמרמורת חדה ומענגת פושטת בגופו, מזרימה בו גל של חיוניות מפתיעה, של עוצמה מעוררת תימהון. אלף תחושות גואות בו באחת, מן מערבולת מסחררת שהוא לא מצליח להדביק את הקצב שלה. וכמו ניעור מתרדמת רבת שנים הוא ממלא את ריאותיו באוויר הזה וחש פתאום איך הוא מתמלא בזרם אדיר של חיות. הוא עוצם את עיניו והנה משהו בו רוצה לפרוץ, לצאת החוצה. בתנועה זריזה הוא פושט את המעיל, מהסס לרגע ומשיל מעליו גם את הסוודר. נושם נשימה ארוכה ומתחיל להסתחרר. הוא מסתובב סביב עצמו במין ריקוד תמהוני. ללא מוסיקה, ללא תנועות מחושבות, לא בטוח שאפילו הוא עצמו הרוקד. ואולי כל ישותו היא הרוקדת, הומה כל – כך, סוערת כל – כך. הוא מחולל במעגלים. מעגלים חסרי כל נקודות מרכז. חסרי כל פרופורציות וסימטריה, מולך על ידי משהו מתוכו שגדול ממנו, אולי המשהו האמיתי ביותר שנפגש אתו עד עתה. והנה, מישהו פותח את הדלת, הוא נשאר קפוא על המפתן, המום מהמחזה שנראה לעיניו. "תראו! משוגע!", הוא קורא. בריות ספורות מתאספות סביבו, חלקן מגכחות משהו, חלקן רק מביטות בו בחמלה. "מסכן, מה שמזג האוויר עושה לו". אבל הוא, כמתוך חלום, ממשיך במעגלי הקסם שלו. לא שת לבו לסובב אותו, מאושר כל כך מפגישתו המחודשת עם עצמו. החלון עוד פתוח, ממשיך להזרים בו חיים ולהשיב את נפשו. בתא מסוים בתודעתו הוא קולט שאנשים מסתכלים עליו וחושבים אותו ללא שפוי. אבל הוא, לא אכפת לו, אם אלו הם השפויים, אזי הוא מעדיף להישאר משוגע...
ואחרי שקראתי אותו- לעתים דווקא השיגעון מוציא מאיתנו דברים טובים, שהחבאנו מעצמנו יותר מדי זמן.
