ואני מאמין. מוחה [או:שיחה עם אבי]

[Gal zilberman]

ואני מאמין. מוחה [או:שיחה עם אבי]

פנסי הרחוב כשקיקי-תה. טיפות חמות נשרו אחר גשם. ישבנו לשוחח. לרוב שתינו. בעיקר בהינו- גופך שקיעה מאפילה הרים ונפש. "את שאינו נראה לא ניתן להוכיח" ואני מאמין. מוחה סימני רטיבות שהשאירו הכוסות בשולחן.

 

[Scarlight]

כתוב יפה, אך לא הבנתי ../images/Emo4.gif

 

[פרח תרבותי]

קרוב-רחוק../images/Emo39.gif

גל יקר, יש פה משהו מאוד יפה. על כל פנים - אולי בגלל שאני מצוייה כל העת בין שני הקצוות הללו של "להאמין" ו"לדעת", יכולתי להזדהות עם המרחק והקרבה... לטעמי נתת מזה מעט מידיי - אני יודעת שהצמצום מבורך וכו', אבל נדמה לי שצריך לפתוח פה עוד קצת, אחרת זה "קצרני" מידיי. ואולי זה רק הרצון שלי לקרוא עוד... אגב - משהו פילוסופי - "הפוסיטיביזם הלוגי" שהיו לו תומכים מהפילוסופים/המדענים (נדמה לי במחצית הראשונה של המאה ה-20) שניתן להוכיח את רק את שניתן לראות (ואולי במלים אחרות: הם האמינו בקיום רק של הדברים שאפשר לראות. כל השאר מבחינתם היו ספקולציות מטפיסיות. בין אם מדובר בקיומו של כוח עליון ובין אם תיאוריות מדעיות מסויימות). מצא מאוד חן בעיניי איך שהפכת את "ואני מאמין. מוחה..." לכותרת.

 

[aiziq]

תגובתי:

ואני מאמין .מוחה ( או : שיחה עם אבי )<-- לא ברורה לי ההתלבטות בכותרת, האם מדובר עדין בסקיצה ? פנסי הרחוב כשקיקי-תה.<-- לדעתי הדימוי אינו שלם. מה המשותף בין שקיקי התה לפנסים? אם המשפט הבא ממשיך את הדימוי אזי לא צריכה לבוא בסוף השורה הזו נקודה. טיפות חמות נשרו אחר גשם.<-- הגשם הוא שפע של טיפות בד"כ קרות ואילו הטיפות הנושרות מהפנס חמות. אולי זה מסמל את ההתקרבות של הבן והאב, מעט חום נושב ביניהם לאחר שיחסיהם הצטננו. ישבנו לשוחח. לרוב שתינו. בעיקר>-- החלק הז מקוטע , מהוסס יותר שברי מילים מאשר שיחה הייתה שם. הנתק והפער בין הדמויות עודנו גדול מכדי לגשר. בהינו- גופך שקיעה מאפילה הרים ונפש.<-- הגוף מומשל לשקיעה ( אך האם השקיעה מאפילה? אנני בטוח ) אני מאמין שמה שהשורות האלו באות לספר הוא שהאב יושב קפוא ואפילו שפת הגוף שלו אינה אומרת דבר, או לכל הפחות את הדבר אליו הבן משתוקק. "את שאינו נראה לא ניתן להוכיח" ואני מאמין. מוחה סימני רטיבות שהשאירו הכוסות בשולחן.<-- כאן אני רואה השלמה של הבן, הוא מחבר את שעיניו רואות עם התחושות שכבר יש לו - הוא מבין שהפער בינו ובין אביו שריר וקיים משום שאין הוא רואה שום דבר שיעיד אחרת. סימני הרטיבות יכולים להיות גם הדמעות, כמי שגמלה בו החלטה לקום ולחדול מלרחם על עצמו, להתחיל להסתדר עם מה שיש ולא להתאבל על שאיננו. לדעתי די ניחשתי כאן ( למרות שכבר קיבלתי נזיפות על כך ), אבל הברירה האחרת הייתה לומר: סורי, לא הבנתי כלום. ואת זה אף אחד לא אוהב לשמוע. את שהיה לי להעיר רשמתי בגוף התייחסותי לשיר. איציק.

 

[שמעון רוזנברג]

אלמלא השם בסוגריים...

לא היה הקורא יודע שמדובר בשיחה עם האב. ואין דין שיחה בין אב לבן כשיחה בין שניים אחרים ויהיו יחסיהם אשר יהיו. השיר אינו מבשר על קרבה או ריחוק אלא ברמז דחוק (ניתן למצא קרבה ושפה משותפת בינדורית וזה לא מאוד נפוץ). השיחה מתקיימת במישור השכלתני (גם זה משהו) ויש בה אלמנט נרמז של "ויכוח" מתוך פער בהתיחסות למציאות, בין גישה פילוסופית "מדעית" של האב לבן ה"מאמין" (אף שלא ברור במה - במה שאינו נראה...? במטפיזי? - אני מעדיף את גישת האב) ואף כאילו "מוחה" (אמנם את סימני הרטיבות אבל..) - בכפל משמעות, על גישת האב). ויש ביניהם גם שתיקות כמו שגם השיר בנוי במקוטעין, ללא רצף המקל על ההבנה. כך גם יש בשיר קצת מהמישור ה"תאורטי" וקצת ממישור התיאור ויצירת התמונה הויזואלית של "רטיבות" מ"עולם התה" - כמסגרת בפתיחה (בנוף שבחוץ) ובסוף (בפנים - בחדר). חיבורם של התיאורים המנותקים, כאילו, מהמתרחש באמצע מחייב השלמת פערים והפעלת דימיון - אולי רב מידי - בידי הקורא. התוצאה נראית קצת כמו טיוטה, בעיקר בחלק האמצעי שבין התיאורים שבמסגרת. ועדיין מורגשת כאן יכולת כתיבה מקצועית של מי שיודע מה הוא עושה.

 

[שמעון רוזנברג]

גופך שקיעה

גופך שקיעה מאפילה הרים ונפש. משפט שמחייב התייחסות נוספת, שוב בשל הכתיבה המקוטעת ומעבר פתאומי לגוף שני לא ברור אם מדובר ביחסו של הבן לאב - שאם כן, התיאור מעצים יחס כמו מתבטל של הבן או לפחות יש בו מידה של הערצה, והאם מכאן ש"אני מאמין" הוא קבלת דברי האב ללא עוררין? בניגוד להבנתי הקודמת?

 

[milim]

מאמין מוחה

גל, בעיני עוד לא מופקע מספיק למרות שיש כאן חומר מצוין הרגשתי שאני נופלת בין רבוי הפרשנויות שיכולות להיות כאן ביחסים אב-בן, באמונה ידיעה ומחאה. מענינת מאוד הבניה החתוכה של השיחה שהיא יותר שתיה. השורה האחרונה מעסיקה אותי בקריאות חוזרות ונשנות- לא מצליחה להגיד אם ה"ואני מאמין"- מאמין לעולמו של הדובר או לעולם האב המציאותי או קטוע בין שני העולמות. השקט של המחאה שהיא במחית סימנים- אם הבנתי נכון, מאוד מצא חן.

 

[מיכאלר]

גל היקר

אהבתי את שירך,בלא קשר אם ירדתי לסוף דעתך ,אם לא. אני מבין את השיר כך: בערב נוגה יושבים האב ובנו לישב ביניהם דברים לא פשוטים הטעונים זמן רב , ועתה הגיעה העת לישבם. האוירה די קודרת: גשם יורד. השניים יושבים לשוחח, אבל השיחה אינה קולחת, הם בעיקר שותים (מבוכה),בעיקר בוהים, ובעיקר אינם יודעים למצוא את המילים. זקנת האב מאפילה על הכל. האב מסביר דבר מה לבן, בלי שיוכל להוכיח את דבריו אבל הבן בראייתו הפילוסופית, נכון לקבל את דברי האב. מכל מקום ,הוא מאמין לו. עם זאת, מחאה בלב הבן, כי רגשית, הסברו של האב עדין אינו מספק אותו. (מוחה- תרתי משמע).סימני רטיבות שהשאירו הכוסות על השולחן, מרמזות על דמע, על משקע מר שטרם נעלם, הן מלב האב, הן מלב הבן. יש עדין מה ליישב. יש עוד "עבודה". לטעמי, שיר יפה ונוגע. בכלכך מעט מלים העברת, גל, מסר שלם וזה ,לדעתי גדולתו של שיר טוב.

 

[Don 2]

גל

אני קראתי את הסיטואציה כישיבה / שתיה עם האב שגופו שקיעה המאפילה הרים ונפש, כלומר גופו השוקע (בריאות לקויה?) מאפיל על הנפש ועל ההרים/ אמיתות או עובדות גורליות. האב אומר שמה שאינו נראה אינו ניתן להוכחה כניסיון לעודד את בנו. בנו חייב להאמין אך אינו יכול שלא למחות את ה"דמעות" שמשאירות הכוסות. ככזה - שיר מצומצם מאד ונוקב. לא לגמרי ברורים לדעתי "פנסי רחוב כשקיקי תה" ו"גופך שקיעה מאפילה הרים". השיר בעיני מופקע אך אולי לא עד הסוף, כתוב בחכמה ובהחלט מעביר את תחושת העצב ואת היות הדובר נבוך וחצוי, כמשתמע מהכותרת הראשונה.

 

[Gal zilberman]

תגובתי...

ראשית תודה רבה לכולכם. מעניין שרוב התגובות דיברו על כך שהשיר לא מופקע, אך הבנתם את השיר ואת משמעו [חלק יותר חלק פחות]. לא ארצה להסביר, רק אומר שעניין האמונה מתקשר לשורה "גופך שקיעה מאפילה הרים ונפש" ולא לעניין האמונה באל. כל הכבוד שמעון ששמת לב לכך. איציק, אין כאן התלבטות בכותרת, אלא נסיון שהקורא יבין בין מי למי מתחרשת ה "שיחה" ואני חושב שזה עדיין סקיצה, כמו כל שיר אחר [אולי בתקווה פעם יעלה לדפוס ואז כבר לא] תודה רבה לכולם על הראיה המעמיקה.

 

[קסנדרה*]

ואני מאמינה שזה שיר מצוין ../images/Emo91.gif

ואני מאמין. מוחה - שיחה עם אבי * לדעתי רצוי להסיר מהכותרת את המילה או, ואז הכותרת יכולה להיות טובה יותר. פנסי הרחוב כשקיקי-תה. טיפות חמות נשרו אחר גשם. * לדעתי זה דימוי מתפתח, ויפה. ישבנו לשוחח. לרוב שתינו. בעיקר בהינו- גופך שקיעה מאפילה הרים ונפש. "את שאינו נראה לא ניתן להוכיח" ואני מאמין. מוחה סימני רטיבות שהשאירו הכוסות בשולחן. אני אהבתי את היצירה, בעיקר את הרעיון שעובר מצוין לדעתי. אהבתי בעיקר את המשתנים החבויים שלפי הביהביוריזם, "את שאינו ניתן לראות, לא ניתן להוכיח" למרות שהיו על כך ביקורות לא מעטות. מערכת היחסים בין אב לבנו עוברת כאן באופן מקורי ומאד ייחודי לך גל. האמונה הכמעט בלתי מעורערת באב, למרות השתיקות ולמרות "גוף שקיעה" - איזה יופי. אני מוצאת את השיר מצוין, אני חושבת שעל העימוד אפשר עוד לעבוד, כמו גם על סימני הפיסוק, ריבוי הנקודות גורמת לאתנחתאות רבות מידי, יש לנקודות צורך במקום בו היו שתיקות בין האב לבן. איני בטוחה שהגלישות נחוצות כאן, אבל הרווח בין הקטע השני לשלישי, מעצים וטוב, כולל הפסיחה הרחבה שבו. קסנדרה

 

[omer chen]

גל

השיר טוב. למרות שחושבים שלא הכל מובן, המסר עובר בדיוק רב. אם המסר עובר - זאת הצלחה לא?

 

[כנרת לי]

להאמין ולמחות

נוגה. הרווחים הרגישו לי חוסר תקשורת. ניסיון לדבּר אך משהו חוסם. אולי הגוף השוקע מאפיל על יכולת הדיבור הן במישור הגשמי (הרים) והן במשור הרוחני (נפש), ומה שנותר מנסיון ההדברות, אלו סימני הרטיבות שהותירו הכוסות, הטיפות החמות שנשרו. והשיר הזה בהחלט דיבר אלי. תודה.

 

[שמעון רוזנברג]

ובקריאה נוספת...

לאחר הערותיהם של קסנדרה ואחרים - שינויי פיסוק מנימליים מעלימים את מה שנראה לי כ"חוסר זרימה" מסוימת. והשיר מצוין.

 

[כוכבית לכת רחוקה]

יפהפה ../images/Emo20.gif

נהנתי לקרוא דימויים ותיאור מצב מצויינים, שיחה בלי הרבה מילים והרבה תובנות.. זו כל החכמה.