P i N k G i R l
New member
ואולי ../images/Emo35.gif
חצי ישנה יצאתי הבוקר בדרכי לשיעור פרטי במתמטיקה. חולמת על המיטה שלי שננטשה כה מוקדם בבוקר יום שישי (ותודות לבי"ס שלי שהחליט שמיותר ללמוד ביום שישי). עלה בראשי הנושא של אבא שלי... חשבתי על הקשר ביננו. יותר נכון - על החוסר קשר. לפני שנה החלטתי לנתק את הקשר איתו. מכל מיני סיבות. בהחלט מוצדקות. אחת מהסיבות לניתוק הקשר הייתה שהקשר איתו עשה לי רע. הביא אותי למקומות לא נעימים והשפיע עלי לרעה. אחרי המשבר הראשוני, של הניתוק. של הקש ששבר את גב הגמל. באה ההקלה. בעצם לא ממש הקלה - כי עכשיו הייתי צריכה להתמודד שוב עם אובדן הקשר. עם החסך באבא בחיי. עם הגעגועים לקשר של אב-בת. לא התגעגעתי לקשר שהיה, הוא לא סיפק לי את מה שרציתי, מה שקיוויתי. שאלו בעצם דברים טריוויאלים ופשוטים - התעניינות מצידו, קשר אמיתי, חם אוהב וכנה. הגעגועים ? הם למשהו שמזמן אין לי. לא קיים בחיים שלי זמן רב. 6 וחצי שנים מתוך 16 וחצי שנות חיי. פעם דיברתי עם מישהי שהביאה דימוי מאד יפה לגיל ההתבגרות. היא אמרה שבגיל הזה, אנחנו כמו מטוס.
בהתחלה, לפני שהוא ממריא, יש את אלו שעומדים ומכוונים אותו. לאחר מכן הוא מתחיל להתנתק. בסוף - הוא ממריא וטס. ממריא ליעדים שלו. והוא צריך להסתדר לבדו. נעזר באלו שלמטה, שעכשיו שומרים מרחוק. נכון שלא תמיד המצב הקיים הוא האידאלי, זה שגדלנו עליו. המשפחה הקלאסית - אבא אמא, וילדים. אבל אמא ואמא, הם דמויות מרכזיות בחיים שלנו. מהם אנחנו מקבלים המון. הם גם גורם משפיע בעיצוב האישיות שלנו. תמיד אמרתי שאני לא צריכה אבא. הגעתי למסקנה שעלי להשלים עם הניתוק הזה. טענתי שאני לא רוצה להיות איתו בקשר. כי אני יותר מדי כועסת וזועמת. לא מקבלת אותו ואת הקשר שלו. שונאת אותו. אבל... אם אני לא צריכה אותו, יכולה להסתדר בלעדיו אז למה אחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין מתעסקת וטרודה בזה כל כך הרבה ? למה זה עדיין מציק לי ? כמו ענן שחור שתמיד עומד מעלי. למה אני עדיין מתגעגעת ומייחלת לאבא ? רוצה אבא. צריכה את האישור הזה מאבא, שאני טובה, שאני בסדר. האישור שלא אקבל לעולם. אז אולי אני כן צריכה אותו בחיי ? אולי אני צריכה להבין שאני צריכה אבא. אבל לצערי - משפחה לא בוחרים. אז עלי לקבל מה שיש. לקחת מהקשר איתו מה שאפשר, למצות את זה. ולהשלים עם מה שלא שאין לי וכנראה לעולם לא יהיה לי ? להשלים עם העובדה שיש לי אבא. אומנם הוא חרא של אבא. חרא של בן אדם. אבל זה האדם שהביא אותי לעולם. אולי אני צריכה לעבוד על עצמי.. ? לקבל אותו כמו שהוא ? להבין שזה מה שיש... מה לעשות - זה אבא שלי. לשמור על איזשהו קשר. לנסות לתת לזה עוד הזדמנות. אולי אפילו לנסות לפתוח איתו שיחה אמיתית (קשה לי להאמין..) לפחות להגיע לאנשהו איתו?.. אני מרגישה שהתפקידים בקשר אב-בת הזה, התחלפו. כאילו אני המבוגר בקשר הזה. והוא הילד, חסר אחריות. תפקידי לעשות הכל. אבל אולי אני סתם אתאכזב ? אולי אני צריכה להסתפק במה שיש לי ?? אמא אוהבת ודואגת. אחים. אולי, ואולי, ואולי. סתם הרהורים מראשה של ילדה קצת מיואשת.
חצי ישנה יצאתי הבוקר בדרכי לשיעור פרטי במתמטיקה. חולמת על המיטה שלי שננטשה כה מוקדם בבוקר יום שישי (ותודות לבי"ס שלי שהחליט שמיותר ללמוד ביום שישי). עלה בראשי הנושא של אבא שלי... חשבתי על הקשר ביננו. יותר נכון - על החוסר קשר. לפני שנה החלטתי לנתק את הקשר איתו. מכל מיני סיבות. בהחלט מוצדקות. אחת מהסיבות לניתוק הקשר הייתה שהקשר איתו עשה לי רע. הביא אותי למקומות לא נעימים והשפיע עלי לרעה. אחרי המשבר הראשוני, של הניתוק. של הקש ששבר את גב הגמל. באה ההקלה. בעצם לא ממש הקלה - כי עכשיו הייתי צריכה להתמודד שוב עם אובדן הקשר. עם החסך באבא בחיי. עם הגעגועים לקשר של אב-בת. לא התגעגעתי לקשר שהיה, הוא לא סיפק לי את מה שרציתי, מה שקיוויתי. שאלו בעצם דברים טריוויאלים ופשוטים - התעניינות מצידו, קשר אמיתי, חם אוהב וכנה. הגעגועים ? הם למשהו שמזמן אין לי. לא קיים בחיים שלי זמן רב. 6 וחצי שנים מתוך 16 וחצי שנות חיי. פעם דיברתי עם מישהי שהביאה דימוי מאד יפה לגיל ההתבגרות. היא אמרה שבגיל הזה, אנחנו כמו מטוס.
