התפילה
פברואר 2002. בעקבות כאב חד נסעתי לבית חולים רוטשילד בחיפה. גרנו אז בחיפה.
אשפזו אותי במחלקה כירורגית ורצו לעשות ניתוח דחוף. השעה היתה 18:00 והניתוח נקבע ל 21:00-22:00.
המחלקה היתה מסדרון ארוך, שלאורכו היו החדרים, ובסוף המחלקה חלון גדול שמשקיף על הכרמל.
החלטתי שאני מתפלל תפילת ערבית.נגשתי לסוף המסדרון, לקחתי כסא והתחלתי להתפלל.
מאחוריי - בדיוק באותו זמן הגיע מוסלמי מבוגר - כנראה לא יכל לעמוד ולא לסגוד, אז גם הוא ישב על כסא והתפלל.
והתפללנו שנינו מול החלון הגדול שמשקיף אל הר הכרמל.
חוץ מהכאב שלי שנבע מהמחלה הרגשתי כל כך טוב שהתפללנו שנינו. יהודי ומוסלמי מבוגר באותו מקום.
הרגשה כל כך נפלאה. ואמרתי בלב בסוף התפילה שחבל שנגמר.
בלילה עברתי את הניתוח בהצלחה.
בבוקר קמתי, השעה היתה 05:00-06:00 , התרחצתי , והלכתי להתפלל שחרית באותו מקום במחלקה . הנחתי תפילין. תוך כדי הנעת תפילין, הוא גם בא. המוסלמי המבוגר.
הוא התפלל בישיבה על כסא, וגם אני. ואותה הרגשה נפלאה היתה שם. ביחד. במחלקה הכירורגית. בלי לדבר בינינו מילה אחת.
בשעה 08:30 הגישו ארוחת בוקר. באתי לחדר אוכל, וראיתי את המוסלמי המבוגר אוכל שם. ברור שישבתי לידו באותו שולחן. לא דברנו, אבל אמרנו בוקר טוב.
אחרי ביקור רופאים החליטו לשחרר אותי הביתה. התלבשתי , חיכיתי, וקבלתי מכתב שחרור.
אבל איפה הוא? המוסלמי המבוגר? הלכתי לחפש אותו. ומצאתי אותו. ולחצנו ידיים, ואמרנו אחד לשני רפואה שלימה בכזה חום ולבביות, שרק שנינו הבנו אחד את השני.
ונפרדנו.
ויצאתי מבית חולים. ועד היום, אני שואל את עצמי, איזה הרגשה נפלאה, אולי אני אפגוש אותו יום אחד...ואולי נתפלל ביחד...כל אחד את התפילה שלו...ונרגיש את אותה הרגשה נפלאה...
גם מחוץ למחלקה הכירורגית...אבל הוא נעלם לי.... ואולי גם אני נעלמתי לו....אני לא יודע....אבל אותה הרגשה נפלאה מלווה אותי עד היום.