רויטל וייס
New member
התמודדות ראשונה עם המוות, ארוך
היום ב1.30 בלילה סבתא שלנו (של ילדיי)הלכה לעולמה. כמובן שלא עצמנו עין כל הלילה והאיש שלי (בנה) נסע לבית החולים והילדים...כל כך טהורים, ישנו רגועים כאילו שום דבר חמור לא קרה. למרות שידעתי מה אני הולכת לומר להם בבוקר, נכנסתי וחקרתי מעט בגוגל לוודא שלא אעשה טעויות טראומתיות. הסבתא הדומיננטית ביותר, החלק החשוב מאוד בחיינו, המעריצה המושבעת של ילדיי, אשה שאוהבת את החיים והחיים אותה ככה מבלי להתריע ולהכין הלכה לה מבלי לשוב... חששתי מהנורא מכל ובכל חזרה פנימית פרצתי בבכי. לפתע בסביבות 2.30 הקטן מתחיל לקטר (ילד שישן לילה שלם כבר חודשים), ושני האחרים תזזיתיים גם הם, נשמתי עמוק והבנתי...או אולי רוצה להאמין שהנה סבתא באה להפרד בחלום, היא היתה חייבת להסניף עוד קצת לפני שהיא עוזבת לתמיד. אחרי חצי שעה של חוסר שקט כולם נכנסו שוב לשינה שלווה. חוץ ממני כמובן. הגיע הבוקר הקטן מקיץ ראשון אני מחבקת מאכילה ולוחשת לו באוזן...הפסדת את הסבתא הכי בעולם אבל נדאג שתכיר אותה גם.(בן 7 חודשים) אחריו בני בן השש מתעורר עם פרצוף עצוב, אתמול נפלה השן השנייה והוא לא ראה מה פיית השיניים הביאה לו, אני עם עיניים נפוחות כיוונתי אותו למתנה והוא פותח והפרצוץ נשאר עצוב..אולי ראה אותי מבעד לחיוך העצוב? ואחרונה הגדולה שהתעוררה וחיבקה אותי חזק חזק...אז הודעתי שהיום לא הולכים ללימודים/גן ושיש לי משהו לספר להם. סיפרתי והסברתי שזה בסדר להתגעגע ולהיות עצובים ולבכות, סיפרתי שזה אומר שהם לא יראו אותה במציאות יותר רק בתמונות..ואני דומעת.הגדולה שואלת בעיניים פעורות..מההה?מה קרה???והסברתי שגם אנחנו מופתעים וזה לא היה אמור לקרות... האמצעי הסתכל עליי...בעיניים חשדניות ושאל עכשיו אפשר לראות תוכנית בטלויזיה? ואז הבנתי שאני בכלל בסערת רגשות והם עוד לא ממש הבינו מה זה אומר, איך ידעו?מעולם לא נתקלנו במוות והם לא יכולים לתפוס את המשמעות העצומה.הם המשיכו כאילו לא קרה דבר. אחר כך בן השש אומר לי אמא לא נורא ראינו אותה לא מזמן.(חגגנו לה לפני שבוע וחצי יום הולדת 65). וכאילו אומר בקרוב נראה אותה שוב...ואני שוב פורצת בבכי...מתי הם יפנימו? בערב ראיתי סימני הפנמה אצל בן השש..בבית האבלים,תחילה שאל אותי באוזן, סבתא באמת מתה? ו..אמא הוא שואל, למה מביאים עוגות טעימות אם סבתא מתה?זו לא חגיגה? כמה תמימות וכמה חוכמה יש בדבריו...אני רוצה בהזדמנות זו להודות על שנים מדהימות עם חמה נפלאה ואוהבת, אמא שנייה, סבתא מדהימה ו"קרצייה" של אהבה.שרצתה רק טוב לילדים ולנכדים...ובזו ההזדמנות לבקש סליחה, על כל הפעמים שאוליי פגעתי בך, על יסורי המצפון שביום ההולדת שלך אחרי בית חולים עם כאבים בחזה, אמרו הרופאים שזו ברונכית ואני אמרתי לך שאני מעדיפה שלא תחזיקי את תינוקי האהוב שלא ידבק..אם רק ידעתי שזו הפעם האחרונה שלך איתו...אם רק ידעתי שהברונכית מעולם לא היתה והלב מאותת על הרעות...הבאות עלינו....היתי נותנת לך להסניף עוד הסנפה אחת אחרונה...סבתא אהובה... אוהבים אותך מאוד...ומתגעגעים כל אחד בדרכו.
היום ב1.30 בלילה סבתא שלנו (של ילדיי)הלכה לעולמה. כמובן שלא עצמנו עין כל הלילה והאיש שלי (בנה) נסע לבית החולים והילדים...כל כך טהורים, ישנו רגועים כאילו שום דבר חמור לא קרה. למרות שידעתי מה אני הולכת לומר להם בבוקר, נכנסתי וחקרתי מעט בגוגל לוודא שלא אעשה טעויות טראומתיות. הסבתא הדומיננטית ביותר, החלק החשוב מאוד בחיינו, המעריצה המושבעת של ילדיי, אשה שאוהבת את החיים והחיים אותה ככה מבלי להתריע ולהכין הלכה לה מבלי לשוב... חששתי מהנורא מכל ובכל חזרה פנימית פרצתי בבכי. לפתע בסביבות 2.30 הקטן מתחיל לקטר (ילד שישן לילה שלם כבר חודשים), ושני האחרים תזזיתיים גם הם, נשמתי עמוק והבנתי...או אולי רוצה להאמין שהנה סבתא באה להפרד בחלום, היא היתה חייבת להסניף עוד קצת לפני שהיא עוזבת לתמיד. אחרי חצי שעה של חוסר שקט כולם נכנסו שוב לשינה שלווה. חוץ ממני כמובן. הגיע הבוקר הקטן מקיץ ראשון אני מחבקת מאכילה ולוחשת לו באוזן...הפסדת את הסבתא הכי בעולם אבל נדאג שתכיר אותה גם.(בן 7 חודשים) אחריו בני בן השש מתעורר עם פרצוף עצוב, אתמול נפלה השן השנייה והוא לא ראה מה פיית השיניים הביאה לו, אני עם עיניים נפוחות כיוונתי אותו למתנה והוא פותח והפרצוץ נשאר עצוב..אולי ראה אותי מבעד לחיוך העצוב? ואחרונה הגדולה שהתעוררה וחיבקה אותי חזק חזק...אז הודעתי שהיום לא הולכים ללימודים/גן ושיש לי משהו לספר להם. סיפרתי והסברתי שזה בסדר להתגעגע ולהיות עצובים ולבכות, סיפרתי שזה אומר שהם לא יראו אותה במציאות יותר רק בתמונות..ואני דומעת.הגדולה שואלת בעיניים פעורות..מההה?מה קרה???והסברתי שגם אנחנו מופתעים וזה לא היה אמור לקרות... האמצעי הסתכל עליי...בעיניים חשדניות ושאל עכשיו אפשר לראות תוכנית בטלויזיה? ואז הבנתי שאני בכלל בסערת רגשות והם עוד לא ממש הבינו מה זה אומר, איך ידעו?מעולם לא נתקלנו במוות והם לא יכולים לתפוס את המשמעות העצומה.הם המשיכו כאילו לא קרה דבר. אחר כך בן השש אומר לי אמא לא נורא ראינו אותה לא מזמן.(חגגנו לה לפני שבוע וחצי יום הולדת 65). וכאילו אומר בקרוב נראה אותה שוב...ואני שוב פורצת בבכי...מתי הם יפנימו? בערב ראיתי סימני הפנמה אצל בן השש..בבית האבלים,תחילה שאל אותי באוזן, סבתא באמת מתה? ו..אמא הוא שואל, למה מביאים עוגות טעימות אם סבתא מתה?זו לא חגיגה? כמה תמימות וכמה חוכמה יש בדבריו...אני רוצה בהזדמנות זו להודות על שנים מדהימות עם חמה נפלאה ואוהבת, אמא שנייה, סבתא מדהימה ו"קרצייה" של אהבה.שרצתה רק טוב לילדים ולנכדים...ובזו ההזדמנות לבקש סליחה, על כל הפעמים שאוליי פגעתי בך, על יסורי המצפון שביום ההולדת שלך אחרי בית חולים עם כאבים בחזה, אמרו הרופאים שזו ברונכית ואני אמרתי לך שאני מעדיפה שלא תחזיקי את תינוקי האהוב שלא ידבק..אם רק ידעתי שזו הפעם האחרונה שלך איתו...אם רק ידעתי שהברונכית מעולם לא היתה והלב מאותת על הרעות...הבאות עלינו....היתי נותנת לך להסניף עוד הסנפה אחת אחרונה...סבתא אהובה... אוהבים אותך מאוד...ומתגעגעים כל אחד בדרכו.
