התייעצות/אוזן קשבת
שלום, חדשה בפורום. נכנסתי כי מרגישה מוצפת,טובעת. אנחנו בזוגיות 6 שנים,נשואים שנתיים,תינוק מתוק בן שנה. מאז שהכרנו ידעתי שבעלי הוא טיפוס קצת מורכב. מצד אחד לוגי ואנליטי ומצד שני סוג של הר געש עם רגשות מתפרצים. עם הזמן גיליתי שבעוד שדרך ההתמודדות שלי עם ריבים ו/או דברים שמרגיזים אותי הוא לדבר ולהוציא את המוגלה החוצה כדי שתרפא, בעלי מעדיף לשתוק. הוא אולי שותק אבל השתיקה שלו רועמת. הוא מסוגל לעשות פרצופים יומיים ושלושה עד שאצליח להוציא ממנו מה הבעיה. כשברור לגמרי כל אותם יומיים שאני היא הבעיה (משהו שעשיתי/אמרתי וכו') ועכשיו לא נותר לי אלא לנסות לנחש. אז ניסיתי לחפור ולברר, ניסיתי להתעלם ולתת לזה לבוא ממנו, אבל בתקופה האחרונה. למעשה, תקופה ארוכה מאוד, אני מרגישה שהזוגיות שלנו היא לחלוטין בי-פולארית- או היי מעולה, או דאון היסטרי. לא מצליחים להגיע לאיזו שגרה טובה. היום למשל יצאתי בבוקר מהבית לעבודה, הוא עדיין ישן, לקחתי את הבן לגן. התקשרתי אליו בשבע וחצי לוודא שהוא ער. ענה לי בקרירות. חשבתי שאולי אני מדמיינת וזו רק השעה המוקדמת אבל בכל השיחות אח"כ הוא נשמע מרוחק. אספתי את הבן מהגן ופגשתי את בעלי בסופר, קניות לקראת שישי. היה ברור שמשהו לא בסדר. בקושי אמר לי שלום והיה מאוד ענייני איתי. עם הבן כמובן שהיה מתוק ואוהב. באוטוו כבר לא יכולתי יותר ושאלתי מה הבעיה. "כלום" הייתה התשובה המאוד קרירה וחמוצה. אמרתי לו שברור שזה לא כלום ואולי יגיד לי מה קורה. אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. עכשיו הוא מחוץ לבית לומד. אני מותשת. אין לי כוח לסחרחרה הזו. אין לי כוח לעוד יומיים של מריבה, פרצופים ותחושה שמענישים אותי על משהו ואני לא יודעת על מה. ההתנהגות הזו היא כל כך פאסיבית אגרסיבית שבא לי למות. ומה שהוא לא מבין זה שהוא שוחק את האהבה שלי. שכל קטע כזה שבו הוא "מפורצף" ולא מוכן להגיד למה ומעניש אותי שלושה ימים לפני שהוא מדבר איתי גום לתחושה של "לא בא לי להתמודד איתך יותר". אני עדיין אוהבת אותו,מאוד. אבל כל קטע כזה מתיש אותי נפשית. וכיוון שכבר תקופה ארוכה הם מגיעים בקצב, אני פשוט לא מצליחה להתאושש מהם. האמת שיש עוד הרבה, אבל זה מה שהייתי צריכה לפרוק כרגע.
שלום, חדשה בפורום. נכנסתי כי מרגישה מוצפת,טובעת. אנחנו בזוגיות 6 שנים,נשואים שנתיים,תינוק מתוק בן שנה. מאז שהכרנו ידעתי שבעלי הוא טיפוס קצת מורכב. מצד אחד לוגי ואנליטי ומצד שני סוג של הר געש עם רגשות מתפרצים. עם הזמן גיליתי שבעוד שדרך ההתמודדות שלי עם ריבים ו/או דברים שמרגיזים אותי הוא לדבר ולהוציא את המוגלה החוצה כדי שתרפא, בעלי מעדיף לשתוק. הוא אולי שותק אבל השתיקה שלו רועמת. הוא מסוגל לעשות פרצופים יומיים ושלושה עד שאצליח להוציא ממנו מה הבעיה. כשברור לגמרי כל אותם יומיים שאני היא הבעיה (משהו שעשיתי/אמרתי וכו') ועכשיו לא נותר לי אלא לנסות לנחש. אז ניסיתי לחפור ולברר, ניסיתי להתעלם ולתת לזה לבוא ממנו, אבל בתקופה האחרונה. למעשה, תקופה ארוכה מאוד, אני מרגישה שהזוגיות שלנו היא לחלוטין בי-פולארית- או היי מעולה, או דאון היסטרי. לא מצליחים להגיע לאיזו שגרה טובה. היום למשל יצאתי בבוקר מהבית לעבודה, הוא עדיין ישן, לקחתי את הבן לגן. התקשרתי אליו בשבע וחצי לוודא שהוא ער. ענה לי בקרירות. חשבתי שאולי אני מדמיינת וזו רק השעה המוקדמת אבל בכל השיחות אח"כ הוא נשמע מרוחק. אספתי את הבן מהגן ופגשתי את בעלי בסופר, קניות לקראת שישי. היה ברור שמשהו לא בסדר. בקושי אמר לי שלום והיה מאוד ענייני איתי. עם הבן כמובן שהיה מתוק ואוהב. באוטוו כבר לא יכולתי יותר ושאלתי מה הבעיה. "כלום" הייתה התשובה המאוד קרירה וחמוצה. אמרתי לו שברור שזה לא כלום ואולי יגיד לי מה קורה. אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. עכשיו הוא מחוץ לבית לומד. אני מותשת. אין לי כוח לסחרחרה הזו. אין לי כוח לעוד יומיים של מריבה, פרצופים ותחושה שמענישים אותי על משהו ואני לא יודעת על מה. ההתנהגות הזו היא כל כך פאסיבית אגרסיבית שבא לי למות. ומה שהוא לא מבין זה שהוא שוחק את האהבה שלי. שכל קטע כזה שבו הוא "מפורצף" ולא מוכן להגיד למה ומעניש אותי שלושה ימים לפני שהוא מדבר איתי גום לתחושה של "לא בא לי להתמודד איתך יותר". אני עדיין אוהבת אותו,מאוד. אבל כל קטע כזה מתיש אותי נפשית. וכיוון שכבר תקופה ארוכה הם מגיעים בקצב, אני פשוט לא מצליחה להתאושש מהם. האמת שיש עוד הרבה, אבל זה מה שהייתי צריכה לפרוק כרגע.