התחלנו אבחון

[ימימה]

התחלנו אבחון

וכרגע, למרות שאנחנו רק בהתחלה (היום מפגש שני), עושה רושם שבני יוגדר כאספרגר בתפקוד גבוה, ולמרות שאני אולי קצת מקדימה את המאוחר, רציתי לשתף אתכם קצת ברגשותיי: בני תמיד היה ילד מיוחד. בגיל 3.5 הלכנו לאבחון, שבו נקבע שהוא "לא על הספקטרום". עם הרבה עזרה ממרפאה בעיסוק נהדרת, ומאוחר יותר - מגיל 4.5 - עם גן קיבוצי קטן תומך ונפלא במיוחד - הבעיות לא נעלמו, אבל היה שיפור גדול, כך שלא חשנו צורך לעבור אבחון נוסף. השנה, עם מעבר דירה ועלייה לכיתה א' - הגיע המשבר. למרות שהעברנו את הילד מבי"ס רגיל לדמוקרטי, למרות נסיונות לעזור של הצוות - יש נסיגה מתמדת. לילד לא טוב, אין לו חברים, הוא מסתגר, הוא נכנס ללחצים קשים, כועס - ואז - בפורום מחוננים, בדיון שרבים פה בטח זוכרים - עלה נושא האספרגר, כולל הגדרות, תאורים של ילדים שלכם, חברי הפורום, שנכנסתם לשם ואני קראתי והתמלאתי כולי התרגשות: זה הילד שלי! בדיוק זה! ונכנסתי לכאן, והמשכתי לאתר של של העמותה, ולאלו"ט (יש שם מאמר מצויין על אספרגר) והאמת שכבר כמה שבועות אני כולי עסוקה ומלאה בנושא הזה. והאמת - אני שמחה. אולי זה יראה מוזר, אבל זו התחושה שלי. אולי, אם היו אומרים לי את זה כשהיה בן 3, הייתי נבהלת, מתנגדת, נלחמת נגד ההגדרה. אני זוכרת שאפילו לאבחון שהלכנו אז, לא כל כך רציתי ללכת. אבל עכשיו - הכל שונה. הרי את הבעיות שלו אני מכירה כבר כל כך טוב - וההתקלות בכל המידע הזה, בהגדרה - זה פשוט היה כמו אסימון שנופל. פתאום יש הסבר. פתאום זה לא בעיות רגשיות שאני לא מצליחה לפתור, או גרוע יותר - גורמת לו. זה משהו מולד. כי כשלילד שלך קשה, ואתה לא מצליח להבין למה, אז אתה מאשים את עצמך. אתה שואל מה לא עשיתי טוב, מה יכולתי לעשות יותר טוב ולא עשיתי. אתה מבטיח לו שתעשה הכל לעזור לו, אבל אתה לא יודע איך. ופה- לא רק שיש שם, יש גם מה לעשות. אפשר לעזור. אפשר להסתכל קדימה, ולקוות לשיפור. ו-כן, זה משמח אותי. אני יודעת שזה לא שמעכשיו כל הבעיות יפתרו, וכולנו נחיה באושר ועושר. אני מניחה שזה ילד, שגם כשיהיה בן 30 אני אדאג לו, ושנצטרך עוד לעבור הרבה, ולעבוד הרבה, ושיהיו עליות וירידות. ועדיין- כרגע אני אופטימית. אז תודה לכם שאתם פה, קראתי כאן הרבה בשבועות האחרונים, ומניחה שאשאר כאן הרבה

 

[תלמה פינץ]

ברוכה הבאה, אני ממש שמחה שהגעת להבנה הזו עבור

ברוכה הבאה ימימה, היות ואני הייתי זו ש"דחפה" את נושא ליקויי התקשורת, בפורום בההוא למחוננים ואני יודעת, עד כמה לאימהות קשה לעיתים "לקטלג" את הילד, ועד כמה זה לא ברור מאליו - ואני שמחה מאד שהשרשור הזה הפיל אצלך את האסימון. הילדים בתפקוד הגבוה, על היכולות המרשימות שלהן מחד ללמוד ולהבין, ועל הקשיים האופייניים שלהם בהבנת הדקויות החברתיות שסביבם- מאידך, הרבה פעמים מתוסכלים הרבה יותר כשלא מבינים וממקדים את הקשיים שלהם. תראי ודאי שיש פה אמהות נהדרות (וגם אבות, נכון), עם המון תובנות שיוכלו לעזור לך ולו . ואני ממליצה בהקשר זה, על הסדנא שנירית באומינגר נתנה וודאי תינתן גם בשנה הבאה- נדמה לי שיש לה הרצאה בשבוע הבא. אצרף מידע

את מוזמנת בשמחה להיות חלק מהפורום והמשפחה המורחבת שלנו

 

[dd19]

../images/Emo50.gif יש הקלה כשהאסימון

נופל. אצלי הוא נפל אחרי האיבחון. השרשור ההוא היה באמת טעון.טוב לדעת שהוא עזר.

 

[גאמי]

איזו מתוקה את../images/Emo23.gif

ברוכה הבאה ימימה. אילו לא הייתי יודעת שזו את, הייתי בטוחה שאת כל השורות הללו, אבל את כולן במלואן, כתבתי אני. כל כך מזדהה איתך, עם תחושת ההקלה כשיש אבחון, עם האושר והקבלה של הילד המיוחד, לצד הרצון לקדם ולעזור, הכל, הכל. הי לך, אני גלית ,אמא של רון, ילד מדהים שהינו גם אספי, הוא בן שמונה וחצי. שמחה שהצטרפת, אני אוהבת אישית את הגישה שלך. תודה. גלית

 

[ehud48]

כאילו כתבת על הבן שלי

ימימה יקרה קראתי את ההודעה שלך ולרגע חשבתי שאני קוראת משהו שכתבתי בעצמי. אז החלטתי להגיב ולספר לך קצת מה קורה איתנו (מעין הצצה לעתיד, אם תרצי). ובכן, הבן שלנו כיום בן 10 לומד בכיתה רגילה, ללא סיוע!!!! אספרגר בתפקוד גבוה, מחונן בהרבה תחומים. תמיד היה ילד מיוחד, בגיל 4.5 לקחנו אותו לאבחון פעם ראשונה (דחינו את הרגע, מעין הדחקה). לא אובחן על הספקטרום התקדם מאוד בריפוי בעיסוק, גן קטן - אותו הסיפור. בכיתה א' לא השתלב - העברנו לבית ספר דמוקרטי - לא עזר. עבר אבחון ניורופסיכולוגי שלא הזכיר אפילו את המילה אספרגר אבל לא הרפנו ואז בחודש מרץ של כיתה א' אובחן סוף סוף כאספרגר. עד סוף א' קיבל סייעת ונשאר באותו בית הספר. עוד לפני פסח עבר ועדת השמה ואת כיתה ב' התחיל במסגרת של חינוך מיוחד אבל בבית ספר רגיל. זה היה בירושלים והיה לנו מזל גדול כי הוא למד במסגרת של חינוך מיוחד בכיתה רגילה. היתה כיתה קטנה עם 8 ילדים אשר חולקו בין שתי כיתות. את כל הלימודים האקדמיים עשו בכיתה הרגילה, כך שהשילוב היה כמעט מלא. אך עדיין היו מוציאים אותם מחלק מהשיעורים לפעילות של קלינאית תקשורת (פעילות משותפת עם ילדים רגילים מהכיתה הקטנה) ריפוי באומנות, ריפוי בעיסוק). פתאום הילד פרח. פתאום הבינו אותו והוא הפסיק להרגיש שהוא כל הזמן מאכזב אותנו. צוות החינוך המיוחד היה נהדר והבין איך צריך לעבוד עם הילדים האלה (רוב הילדים בכיתה היו PDD בתפקוד גבוה). גם אנחנו חשנו הקלה גדולה מאוד כאשר הילד אובחן. פתאום לכל היה שם. כאשר קראנו את הספר של טוני אטווד פשוט לא האמנו. יש עוד ילדים כמוהו שאוהבים לחם בלי כלום, פסטה לבנה בלי רוטב. אוכל פשוט ולא מגוון עד כדי הקצנה. בחופש הגדול בין ב' לג' עשינו טיול ארוך של חודשיים למזרח ואז גם החלטנו להענות להצעת עבודה שקיבלנו באוסטרליה. כך, את כיתה ג' הוא למד בישראל עד חנוכה. הגענו לאוסטרליה בינואר והוא החל שוב כיתה ג' (שם שנת הלימודים מתחילה בפברואר). לאוסטרליה הוא הגיע בלי לדעת את ה- ABC ובלי לדעת אף מילה באנגלית. לכל אורך השנה הראשונה (כיתה ג') היה לילד סיוע צמוד (סייעים דוברי עברית). אני עבדתי איתו בבית על תכנית של מודעות אישית, אותה התחלנו בארץ (Asperger what does it mean to me) בנוסף, בעוד בארץ הוא היה בטיפול של פסיכולוגית, כאן באוסטרליה אני הפכתי לאשת סודו והייתי מפרשת לו כל דבר מאספרגרית לעברית. קשה להסביר אבל עם הזמן המודעות שלו לבעיות שלו הלכה וגדלה וכך גם היכולת שלו להתמודד עם הקשיים. בבית הספר עבדו איתו בשיטה לפיה הוא קיבל וי על כל התנהגות טובה ו-X על התנהגות רעה. מספר מסויים של ויים הקנה לו זמן משחק במחשב ואם היה מקבל 6 X היה הולך הביתה (זה קרה רק פעמיים עד שהוא הבין שהם רציניים). הוא יכול היה לבטל X עם התנהגות טובה. היתה לו גם בעיה נוראית עם המוחק. כל הזמן מחק עד שהגיעו איתו להסכמה שמותר לו רק מספר מסויים של פעמים בשעה להשתמש במוחק. והמורה היתה אחראית על המוחק. בכיתה א' הוא לא הסכים לעשות שיעורים. לא הסכים שיעזרו לו, צרח והתרגז. גם בכיתה ב' המצב היה דיי דומה היה לו מאוד קשה לקבל סמכות. הוא אהב לעשות רק מה שהוא רוצה לעשות ולא הסכים לעשות דברים אותם הוא לא אהב. בכיתה ג' זה היה מאבק לכל אורך השנה. שוב הוא הסכים לעשות רק מה שבא לו. אבל, הם היו מאוד עקביים ולא ויתרו לו ולבסוף נפל לו האסימון. אני אמרתי לו משהו שעזר. אמרתי לו שלפעמים כאשר הוא ואחותו רעבים אין לי חשק להכין להם אוכל. אבל אין לי ברירה אני חייבת להאכיל אותם אז מה אני עושה? נותנת להם ג'אנק פוד. בדיוק אותו הדבר הוא חייב לעשות דברים שהוא לא אוהב אבל הוא לא חייב שכל דבר שהוא עושה יהיה מושלם, פשוט לעשות ותמיד אפשר לשפר. ובכן, בתחילת כיתה ד' הוא התחיל שוב עם סיוע צמוד. אבל, מהר מאוד המורה אמרה לסייעת לא לשבת לידו אלא להיות ברקע. לאחר שבוע היא ביקשה ממנה רק להיות במסדרון ליתר ביטחון ולאחר חודש היא אמרה שבעצם היא לא צריכה אותה בכלל. הבן שלי אמר לי אז - אמא אני כבר הצלחתי להתגבר על כל החסרונות של האספרגר, עכשיו נשארו לי רק היתרונות. החסרון הכי גדול שלי היה שלא הייתי מוכן לעשות כל מיני דברים. עכשיו אני אומר לעצמי - רועי לא משנה פשוט תעשה שהם יהיו מרוצים - אז מה אם זה לא מושלם - ואמא את יודעת כמה אני תמיד רוצה שהכל יהיה מושלם. היום הוא שואל כאשר הוא לא מבין, בדרך כלל את החבר שיושב לידו ולעיתים את המורה או אם הוא לא הספיק אותי בבית. הוא עושה שיעורים וגם כאשר לא יוצא לו הוא לא מתרגז ולא קורע את הדף. הוא מצליח להתמודד בצורה מדהימה. וכמו שהוא מגדיר זאת - לפעמים האספרגר בא אלי (כמו בועת דיבור בקומיקס) אבל אני לא מקשיב לו ומיד מזכיר לעצמי מה הילד הרגיל היה עושה באותה סיטואציה. מיותר להגיד שהיום פחות משנה וחצי לאחר שהגענו לאוסטרליה רועי מדבר שוטף אנגלית, כותב וקורא יש לו חברים והוא פשוט מאושר. הוא מודע מאוד לעצמו וזה בעצם סוד ההצלחה שלו - הוא מבין את הקשיים שלו ומוכן לעזור לעצמו. הרבה פעמים הוא אומר לי - אמא אני עושה את זה בגלל האספרגר? ואז אני מסבירה לו את הסיטואציה. אז נכון המון פעמים כאשר הוא לא מבין סיטואציה מסויימת או מפרש משהו לא נכון, הרבה פעמים במסגרת חברתית השוני שלו בא לידי ביטוי, אבל בסך הכל עם הזמן הוא לומד לאמץ התנהגות נורמטיבית. הוא ילד מאוד פיקח ואנחנו תמיד טורחים להדגיש בפניו עד כמה הוא מיוחד למרות האספרגר. אני עדיין כועסת על עצמי שבגיל 10 לא מצאתי את הכוחות ללמד אותו לשרוך שרוכים, אני כועסת על עצמי על כך שלפעמים אני מוותרת ופשוט מלבישה אותו בבוקר כי אין לי כח למאבקים. אבל, באותה נשימה אני גם עומדת לשלוח אותו למחנה בתנוער הנוער למשך 5 ימים - עם המון פרפרים בבטן, כי אני מאמינה שהוא כבר מוכן. שחקן כדורגל הוא אף פעם לא יהיה. יש לו ממש עיוורון לפרצופים לא זוכר שמות ופרצופים ואפילו בכיתה שלו לא מכיר את כולם (יש לו אלבום עם תמונות של כל הילדים).הוא עדיין מסוגל לצעוק ולא להבין שהוא צועק, אבל, אני לא דואגת לעתיד שלו כי אני מאמינה שדווקא האספרגר ימצא צד שלו שיאפשר לו לבלוט. אני תמיד מספרת לו על איינשטיין וביל גייטס שרבים אומרים שהם אספרגרים. הוא יודע שהוא יחיד ומיוחד וזה עוזר לו מאוד עם התמודדות. לסיכום, מקווה שגם אתם תמצאו מטפלים טובים ומסגרת בית ספרית מתאימה. חשוב מאוד למצוא בית ספר בו צוות המורים יודע מה זה אספרגר (ואם הם לא יודעים לדאוג לתת להם חומר קריאה) אני מאוד ממליצה על מסגרת של חינוך מיוחד בתוך מסגרת רגילה - אבל כמובן אם מדובר על ילדים בתפקוד גבוה. ירושלים גדולה ולכן היתה מסגרת כזו אבל אני לא בטוחה שכך המצב בכל הארץ. דרך אגב, רועי גם אובחן כ- ADHD בכיתה א' ומאז שהוא לוקח ריטלין הרבה יותר קל לו להתרכז. הפרעת הקשב שלו היא לא בעיה של ריכוז. פשוט כאשר הוא נכנס לכיתה, לחדר הוא רואה את כל הפרטים בחדר, שומע את כל הרעשים מריח את כל הריחות וכל ההצפה הזו מונעת ממנו את האפשרות להתרכז. לעומת זאת הריטלין מסכך את כל ההפרעות ומסייע לו להתמקד. בבית הוא יכול לשבת בשקט בחדר לקרוא, לבנות או אפילו לשחק שעות מונופול עם חבר - אין לו בעית ריכוז. יש לו הפרעת קשב - זה לא אותו הדבר. מקוה שהפחתי בך תקוה אביטל

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

אביטל

התרגשתי כל כך לקרוא אותך. אין לך מושג. ארוך אבל שווה כל מילה

 

[dinr]

אביטל את מדהימה

אין לי מה לכתוב לך אבל כל פעם שאת כותבת את ממש מחזקת, ומורידה תובנות.

 

[TRIDENT]

שאלאה לאביטל

אביטל , בתור אבא לאספרגר שעולה עוד מעט לכיתה א' ביחדע סייעים קראתי בעיון את מה שכתבת והזדהיתי עם הרבה מהדברים. השאלה שלי היא מה מה פה גרם לשינוי ? אם היית צריכה לשים את האצבע על גורם אחד עיקרי , מה היית אומרת? מעבר לזה את מנתארת פה את ההתמודדות המוכרת עם התנגדויות לאורך הרבה מאד זמן. איך אתם התמודדתם עם זה ? אנחנו מוצאים את עצמנו די מותשים עם ההתמודדות האין סופית עם ההתנגדויות. תודה

 

[dd19]

למה צריך להיות גורם אחד

עיקרי? אצלי האיבחון איחד כל מני דברים שלכאורה לא חשבתי שקשורים אחד בשני. בקשר להתנגדויות: אצלנו עזר (הרבה לפני האיבחון שהיה בגיל 14) לתת לכל דבר בחירה בין שתי אפשרויות ברורות ולקבוע זמנים מדויקים לכל דבר.

 

[ehud48]

בחירת המלחמות

ראשית, קח בחשבון שהבן שלי בן 10. רמת המודעות שלו שונה מאוד מזו של ילד בן 6,7. חכה בסבלנות תן לילד לגדול. עם הזמן רמת המודעות שלו תגדל. בינתיים מה עושים עם המלחמות? בוחרים את המלחמות. נותנים לו לנצח לפעמים אבל קובעים גבולות מאוד ברורים. במקרה שלנו לדוגמא, בכיתה א' החלטתי להגביל את שעות הצפייה בטלויזיה. לקחתי את מדריך השידורים, הגדרתי את הזמן שהוא יכול לצפות טלויזיה והוא היה צריך לבחור אילו תוכניות הוא רוצה לראות. הוא ממש היה מקפיד על כך באדיקות. אצלנו היה סדר יום מאוד מוגדר בכיתה א'. סדר היום היה כתוב החל מהקימה בבוקר, ציחצוח שיניים ועד לעת השינה. מדי שבוע הייתי משנה קלות את סדר הדברים על מנת לעזור לו להתרגל לשינויים. גם בבית הספר לא כדאי שיהיו הפתעות. כאשר יש שינוי חשוב מאוד להתריע מראש. שינויים מוציאים את הילד מדעתו. לפני כל מעשה, יציאה מהבית תמיד דאגנו (עד היום) לתאר לפניו עד כמה שניתן מה הולך להיות, כולל מה הדברים הלא צפויים. שוב, לנסות לצמצם בעיות צפויות. לגבי ההתנגדויות לעשות דברים. כפי שכבר תיארתי השיטה של המקל והגזר עבדה אצלנו יופי. אם תעשה מה שתתבקש תקבל וי, מספר מסויים של ויים, תוכל לבחור מה אתה יכול לעשות במשך 10 דקות (שוב, שליטה מחד, אבל אז מחזירים לילד שליטה מסויימת על הזמן שלו אם הוא עומד בדרישות). מצד שני, פעולה לא טובה גררה X. זה לא קל, הרבה עבודה קשה, אבל אל תתייאשו. מה עוד עשינו עם רועי בכיתה א' וב' - הידותרפיה, שחיה טיפולית, ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי ומתי חל השינוי הגדול? השנה כאשר הילד כמעט היה בן 10 וסוף כל סוף התחיל להבין מה שניסינו להסביר לו כל השנים. חבל על כל הויכוחים. חבל על הזמן, אי אפשר לעשות הכל באופן מושלם חייבים להתפשר. הוא מבין, לא תמיד מצליח ליישם. עדיין קשה לו מאוד לעבור ממשימה למשימה בכיתה. אבל בגדול, ההתקדמות שלו עצומה. אז לא להתייאש, להמשיך ולהיות עקביים. והמילה עקבי - היא מאוד חשובה. ההורים שניהם צריכים להיות עקביים (לא אבא אומר X ואמא אומרת Y). צריכה להיות עקביות בין ההורים המורה והסייעת. לא לוותר, אבל - גם לבחור את המלחמות. הילדים האלה אוהבים שיש להם שליטה. כמו שאמא אחת כתבה כאן לאחרונה. אנחנו נותנים לו אופציה בין להתקלח ב-8 ובין להתקלח ב-7 אבל אין אופציה לא להתקלח. בהצלחה, אביטל

 

[ימימה]

אביטל - רציתי לשאול כמה שאלות

וקודם כל, המון תודה על ההתייחסות המפורטת.זה באמת מפיח תקווה, לראות שיש לאן ללכת, ושאפשר גם להגיע.. בינתיים כמה שאלו, אם תוכלי (וגם אחרים מוזמנים לענות

) מתי סיפרתם לו שיש לו אספרגר, ואיך הסברתם לו? האם אתם מספרים לכל הסביבה - לאו דווקא בבית הספר, אלא לשכנים, חברים וכד'? הנטייה הטבעית שלי היא לספר ולשתף בודאי למשפחה וחברים (את המשפחה כבר שיתפתי, הם שותפים לאורך כל הדרך ממילא בעזרה), אבל השאלה היא לאיזה מעגל. ובעצם גם בביה"ס - הילדים בכיתה יודעים? מה מסבירים להם? ואחים - מה איתם? (את זה כבר שאלתי, אבל אם מישהו יוכל להוסיף בנושא) אשמח לכל התייחסות לשאלה.

 

[ehud48]

אנסה לשחזר

בכיתה א' כאשר אובחן עוד לא ממש הסברנו לו. בכיתה ב' כאשר היה בכיתה קטנה הבין שהמסגרת עוזרת לו. אז אמרנו - יש לך בעיית תקשורת. לפעמים קשה לך להבין מצבים, אבל בשביל זה אתה בכיתה קטנה. קשה לך לבקש עזרה, אתה צריך לבקש עזרה ויש כאן מי שיעזור לך. לסביבה תמיד סיפרתי. אפילו בגאווה. יש לנו ילד מחונן מחד, אבל עם בעיות תקשורת. קשה לו להבין סיצטואציות. כאשר יש קבוצת ילדים קשה לו להשתלב במשחק. אבל מצד שני הוא מאוד חכם ומיוחד. כמובן שלמשפחה וחברים הסברנו יותר. כאשר הספר של טוני אטווד יצא בעברית נתתי אותו לקריאה למי שרק הסכים. לדוגמא אחותי תמיד אמרה שאני מפנקת אותו ושאחרי מספר ימים אצלה הוא יאכל הכל. טוב למי אין בין משפחה כזה שיודע הכל. ובכן, היום לאחר שהיא קראה את הספר היא כבר מפנימה שכנראה זה לא פינוק. לילדי הכיתה לא סיפרנו בצורה ברורה. בבית הספר בו הוא היה כאמור היתה כיתה קטנה, כך שהילדים קיבלו את ילדי הכיתה הקטנה כמו שהם. להורים איתם היה לי קשר סיפרתי. אני חושבת שתמיד עדיף לספר למי שמגלה עניין, או למי שהילד חשוף אליו יותר. הכי חשוב להסביר מהי התסמונת לצוות בית הספר. בזמנו, לפני כשנה וחצי, צירפתי קובץ לפורום ובו הוראות לצוות בית הספר ומישהי אף תרגמה את זה לעברית, אבל לצערי אני לא יודעת איך לשחזר את זה. אולי ניתן לעשות חיפוש בפורום, לא ממש יודעת. בכיתה ג' התחילו לעבוד עם רועי בבית הספר על תכנית המודעות לפי הספר - Asperger what does it mean to me הספר מאוד מאוד מאוד מומלץ. בדרך כלל הם מתחילים לעבוד עם ילדים על המודעות רק בכיתה ד' אבל כיוון שהיינו לפני נסיעה והוא לא גילה יותר מדי עניין בלימודים המורה לקחה יוזמה והתחילה לעבוד איתו. בקיצור, מאז הוא מגלה לאט לאט את הצדדים של האספרגר המונעים ממנו להתקדם וככל שהמודעות שלו גדלה כך גדלה היכולת שלו להתמודד עם הקשיים ולהתגבר עליהם. היום אפשר לומר שבגיל 10 הוא כבר מבין דיי טוב מה זה בדיוק אספרגר. הוא אפילו קנה לעצמו את הגירסה לנוער של - המקרה המוזר של הכלב. אבל, הוא עוד לא התחיל לקרוא את זה (כי הוא רק בן 10 והוא עדיין לא נער לדבריו). מעניין אותי מאוד מה הוא יחשוב על הספר. דרך אגב, אנחנו תמיד אמרנו - אספרגר - אף פעם לא הזכרנו את המילה אוטיזם. אבל היום, כאשר רועי מציץ מדי פעם בפורום אני חושבת שאולי הוא מבין שאספרגר זה קשור קצת לאוטיזם. דרך אגב, הוא קרה את ההודעה שלך ואת התשובה שלי לפני מספר ימים. הוא אמר שלדעתו הפורום הזה בטח מאוד עוזר להורים. סיפרתי לו על הנסיכה והוא הבטיח שהוא ינסה גם לעזור להורים כאשר יהיה יותר גדול. מקווה שעזרתי קצת אביטל

 

[ehud48]

קרה=קרא -סליחה על הטעות

 

[ימימה]

אצלנו סבא שלו קרא עכשיו

(בעקבות השיחה על הנושא) את המאמר מהאתר של אלו"ט ואת "המקרה המוזר", והאמת - מאד הזדהה... ולאחרים במשפחה נתתי את המאמר מאלו"ט גם כן. בהחלט יש הבנה. אצלי הילד אתמול שוב התלונן שאין לו חברים מבית הספר, ואף אחד לא אוהב אותו ומשחק איתו. אף אחד לא מתעניין במה שהוא מתעניין (כרגע זה דינוזאורים וחרקים

) אלא רק ברובוטים ובספיידרמן - והוא אומר לי "אמא, אני שונה, אני לא דומה לאף ילד, אני חייזר..." והוא לא מתכוון במובן הטוב...

אז אמרתי לו שהוא ילד מיוחד מאד, שונה זה אומר גם דברים טובים (למשל העובדה שהוא חכם ויודע כל כך הרבה דברים) אבל שבחלק מהדברים קשה לו יותר מלאחרים ושאנחנו מחפשים דרכים לעזור לו בקשיים שלו, ושזו הסיבה שאנחנו הולכים לאבחונים עכשיו. הוא קצת נרגע, בכל אופן הלך הבוקר בלי תלונות לבית הספר... אבל כמו שאמרתי, למרות שאמירות כאלה שוברות את ליבי, עכשיו אני באמת מרגישה שנוכל לעזור לו, וכשאני אומרת לו שנעשה בשבילו מה שאפשר, אני גם מרגישה באמת שיש מה לעשות, ואולי משדרת לו קצת פחות חוסר אונים, שזה בעצם מה שהרגשתי קודם כל פעם ששמעתי אותו מדבר ככה. ושוב תודה על התשובות המפורטות והמועילות טוב להיות פה

 

[dd19]

לדעתי לילד כזה חכם ועם

מודעות כזו גבוהה את יכולה להגיד שלתופעה קוראים אספרגר.ואז אפשר להסביר שהוא לא חייזר ולמה הוא מתעניין בדינוזאורים. לא לעשות עניין גדול, רק לתת שם לסיבה שהולכים לאיבחונים.

 

[רכה ופראיתת]

וואו

זה היה יפה ומרגש מה שסיפרת.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

ימימה יקרה

אהבתי לקרוא אותך. הגישה שלך נפלאה ואופטימית. העניין של ההקלה עם האבחנה, מוכרת לי גם. גם בני מאובחן כאספי בתפקוד ממש גבוה.הדברים שכתבת מאוד מאוד דומים למה שקורה אצלנו. מחזקת אותך ובטוחה שתמצאי כאן

חם.

 

[ימימה]

תודה לכולכם ../images/Emo39.gif

התגובות שלכם מחזקות ומעודדות מאד

אני מתארת לעצמי שעוד תראו אותי כאן...