התחלה של משהו

avivs

New member
התחלה של משהו

מעולם לא דיברתי, מעולם לא היה בי את הצורך לבטא את מחשבותיי, הם הרי מחשבותיי הפרטיות. אין שום סיבה שמישהו אחר חוץ ממני ידע עליהם. נולדתי למשפחת מלוכה, רק המחשבה על המילים "משפחת מלוכה" מעלות חיוך על שפתיי, המלוכה הזאת הייתה בסך הכול משפחה עמידה שלפני כמה דורות הייתה בעלת כוח רב, בשנים האחרונות לא נשאר מהכוח שהיה למשפחה כמעט כלום, רק בית גדול ומפואר, ארמון אם תרצו וכמה כפרים קטנים שנותנים להם מיסים, זה הכול. הייתי רק בן שש כשהחלטתי לברוח מן הבית, אבי, שהיה הדמות המשמעותית ביותר בחיי וגם היחידה שאהבתי, מת ממחלה מסתורית בערך שבוע לפני יום הולדתי החמישי. נשארתי נתון לטיפולה ה"מסור" של אמי. לא היו בינינו יחסים טובים, אם בכלל אפשר לקרוא לשנאה הדדית יחסים. היא תמיד ראתה בי מטרד, משהו שיצא ממנה בטעות, משהו שקרה רק בגלל שאביה המלך רצה יורש. למלך אביגדור היו שלושה בנות, כל אחת מכוערת יותר מהשנייה, ובנוסף לכל זה, אף אחת מהן לא הצליחה להביא בנים לעולם, רק בנות. אני לא בטוח שכולן היו מכוערות, הרי רובן עוד היו תינוקות, אבל אם התפוח באמת לא נופל רחוק מן העץ, אז את העץ הזה כדאי לכרות במהירות האפשרית. אמי ה"יקרה" ילדה אותי תוך ציפייה גמורה לבת, אבל להפתעתה או חרדתה ושמחתם של אבי וסבי, יצא לה בן, ולא סתם בן, בן שהוא לא מכוער, אם יותר לי לומר זאת על עצמי. גדלתי באושר יחסי, אני ואבי בילינו זמן רב ביחד, תמיד ראיתי בו את ההורה היחידי שלי. בערך בגיל שלוש, כשעדיין לא הוצאתי שום מילה מפי, הזמין סבי המלך מומחה לבעיות של ילדים. המומחה שאל אותי כמה שאלות וניסה לפתוח בשיחה בטלה על נושאים לא ממש מעניינים. אני חושב שאולי הייתי יכול לדבר איתו, אבל הריח שלו היה כל כך נוראי, שפשוט פחדתי שאם אני אפתח את פי, טוב, אני עלול פשוט להקיא על השטיח. המומחה קבע לבסוף שיש לי בעיה חמורה של קליטה. אבי התרגז וטען שיש לי קליטה מצוינת ושכבר מגיל קטן הגבתי למשמע שמי, דין, דרך אגב, נעים מאוד. ובנוסף שיכולתי לבצע פעולות שכמוהם ילדים בגילי לא יכולים לבצע. לעומת אבי שמיהר להגן עליי, אמי ה"יקרה" הסכימה עם המומחה, היא טענה שהיא תמיד ידעה שמשהו לא בסדר איתי ושהעובדה שאני לא מדבר לא מפתיעה אותה כלל וכלל. אבי התרגז ושאל אותה למה היא כל הזמן מתעצבנת שאני לא עונה לא כשהיא קוראת לי, הרי אם הדבר כלל לא מפתיע אותה, היא לא יכולה לצפות ממני לענות לה פתאום. אמי התעצבנה ומיהרה ללכת לחדרה, אבל לא מבלי לפרוק את כעסה על פסל עתיק שעד אותו הרגע היה בידי המשפחה כבר מאה וחמישים שנה, המשרתת שניקתה את ההריסות הייתה צריכה לנקות גם את דמעותיה למראה האבדה. אבל בחזרה לסיפורנו, המומחה עזב והשאיר את סבי המלך מזועזע ופגוע, כל השמחה שהייתה לו כשהוא גילה שיש לו יורש נעלמה לחלוטין כשהוא גילה שליורש המיוחל יש פגם בייצור. ומאז אותו הרגע יחסו היה זהה כמעט ליחסה של אמי, יחס מזלזל ופוגע, מילים כמו "מטומטם", "בעל מום" והאהוב עליי ביותר, "חריגה של הטבע", היו חלק משגרת חיי. כמובן שהכינויים האלו לעולם לא הושמעו כשהייתי עם אבי, שהיה דרך אגב בחור יפה טוהר וחזק, לא מישהו שכדאי לכם להתעסק איתו. אבל לאחר שהוא מת הכינויים הללו נשמעו ללא הפסקה, המלך לא השתמש בהם כמובן, אבל מבטו המשועשע וחוסר נכונותו לשים קץ להם, טוב, בואו נגיד שזה היה מעין אור ירוק להמשכיותם. אז כמו שציינתי מקודם, בערך בגיל שש החלטתי שאין לי מה לחפש בביתי עם משפחתי ה"אוהבת", אז ארזתי לי כמה בגדים ומעט אוכל שהצלחתי לגנוב מהמטבח ויצאתי לדרכי. אל תחשבו אפילו לרגע שהתגנבתי החוצה באמצע הלילה, לא! אינני פושע עלוב שפועל בחשכה, הלילה נועד לשינה ולא להליכה, כך אמר לי אבי כשבאמצע הלילה הייתי מתעורר ומתחיל להתהלך ברחבי הארמון. פשוט מאוד יצאתי החוצה, בערך בשעה עשר בבוקר, האוכל והבגדים היו בתוך תרמיל כחול שהיה על גבי, הייתי לבוש בנעלי הליכה חומות ונוחות, מכנסיים פשוטות ונוחות לא פחות וחולצה אדומה עם שרוולים קצרים. ככה יצאתי לי החוצה, המשרתות ושאר עובדי המשק הסתכלו עליי במבטים מבולבלים, אבל אני מצידי המשכתי ללכת, לא משקיע במחשבות שלהם אפילו שניה אחת ממחשבותיי. אז ככה, מבלי שאיש יעצור אותי, או אפילו ינסה, עזבתי, או ברחתי אם תרצו, מהבית.
 

Yuli Gama

New member
הממ.... נחמד ../images/Emo13.gif

התחלה שמעודדת לקרוא. מכיוון שאני כברי מכירה את גישתך לכתיבה, אז אני שואלת. אתה רוצה ביקורת?(כי יש בקטע הזה כמה וכמה דברים שלא יפריע אם תלטש ;)
 

avivs

New member
אני אשמח לביקורת

וזה שאני לא מגיב לתגובות שאני מקבל לא אומר שאני לא מתייחס. פעם זו היית את שאמרת לי שיש לי יותר מדי "הוא", ומאז אני עובד על זה בכל קטע שאני כותב. אני מעריך כל דעה של מישהו שלקח את הזמן וקרא משהו שכתבתי, אפילו אם יש תגובות שגורמות לי לרצות לדפוק את הראש בקיר.
 

Yuli Gama

New member
LOL :)

וואו, קח דברים בפרופורציה. חבל על הקיר
אני חושבת שזו הייתה ריוונדל, אבל אני שמחה לשמוע שאתה מישם את הדברים. אשתדל לתת לך תגובה מלאה מחר, או במשך הסוף שבוע (רוצה לקרוא אותו שוב לפני). אגב, קיים כבר לסיפור הזה המשך?
 

Rivendell

New member
אני מבטיחה לקרוא ולהגיב מחר

כי רק עכשיו חזרתי מהעבודה ואני הרוגה, אז לא כדאי
. ואגב, גם אני אוהבת את טורי איימוס
.
 

avivs

New member
יש המשך

זה לא מתוכנן להיות סיפור קצר, או חסר פואנטה וכוונה כמו שאת אוהבת לכנות אותם
וטורי שולטת! וגם אלאניס.
 

avivs

New member
וכבר שיניתי

את הקטע של הזכר והנקבה במכנסיים (פחות הערה).
 

Rivendell

New member
והתגובה ../images/Emo13.gif

הממ. תראה, הגישה של לדבר אל הקורא היא נחמדה, אבל אתה קצת חוזר על עצמך. שוב, כמו ההערה שלי על "הוא", הפעם חזרת על השימוש ב"טוב, בואו נגיד" ו"כפי שאמרתי". פעם אחת - לכל היותר, זה מספיק. אחרת זה מעצבן את הקורא. חזרה נוספת שהרגיזה אותי בתור קוראת היא השימוש שלך במרכאות - אמי ה"אוהבת", משפחתי ה"מסורה", וכו'. שוב - זה גימיק של פעם אחת. אח"כ זה רק מעצבן. הערות נקודתיות:
מחשבותיי, הם הרי מחשבותיי הפרטיות. אין שום סיבה שמישהו אחר חוץ ממני ידע עליהם. הן. מחשבה היא נקבה.
המחשבה על המילים "משפחת מלוכה" מעלות מעלה, כי המחשבה מעלה, ולא המילים מעלות. אם המילים מעלות, אז תוותר על "המחשבה על"
הייתי רק בן שש כשהחלטתי לברוח מן הבית, אבי, שהיה הדמות צ"ל: הייתי רק בן שש כשהחלטתי לברוח מן הבית. (כאן אתה עובד רעיון, ולכן משפט חדש) אבי, שהיה הדמות עכשיו לגבי התוכן - זה נחמד. זה מעניין במידה סבירה בהחלט בשביל התחלה, וזה גם מזכיר לי קצת את "צינורות" של אתגר קרת. אני מקווה שההמשך יהיה באותה רמה עלילתית
.
 

avivs

New member
חלק 2

את יומי הראשון כנמלט ביליתי בהליכה ברחבי העיר הקטנה שלמרגלות הארמון, אף אחד לא זיהה אותי ולאף אחד גם לא היה אכפת מילד קטן וסקרן עם שיער זהוב שחולף ברחובות ומציץ דרך חלונות לבתים ובתי עסק. העיר הייתה בעקרון עיר של סוחרים, השוק היה גדול ואפילו די מעניין, אבל כל הרעש והצפיפות שהיו שם גרמו לי לבחילה, זה בנוסף לכך ששכחתי לקחת כסף היו סיבות מספקות בשבילי להתרחק ממרכז העניינים ולנדוד לי למקומות הפחות סואנים בעיר. הגעתי לחנות קטנה לבובות ומשחקים, נכנסתי כשעיני סוקרות כל מדף ומדף, כמובן שהצעצועים שאני הייתי רגיל אליהם היו ברמה יותר גבוה, לא היו חסרים להם עיניים או רגליים, טוב לפחות לא כשהם הגיעו אליי לראשונה. אבל היה משהו מאוד מיוחד בבובות שהיו שם, הם היו יותר מציאותיות מהדברים שהייתי רגיל אליהם, היה בהם משהו, לא יודע, עצוב אולי. עיניי נחתו על בובה קטנה ובלויה של ליצן, הייתה לו עין אחת, כמו למרבית הבובות בחנות, הבגדים שלו היו בצבע אדום וצהוב והאף הקטן שלו היה בצבע סגול, מה שנראו כמו שערות עשויות מצמר יצאו ממיתחת לכובע הליצן שלו, צבען היה צהוב אבל נראה היה שפעם הן היו צהובות יותר. פתאום הרגשתי יד מונחת על כתפי, הסתובבתי בבהלה, האדם שנגע בכתפי מיהר להרים את ידיו בניסיון להרגיע אותי, "תירגע ילד, לא התכוונתי להפחיד אותך" הוא היה אדם די זקן עם שיער לבן ומתולתל, קולו היה משועשע, הוא היה גבוה, רזה מאוד ולבש סינר לבן ומלוכלך על חולצה צהובה ובלויה, חיוכו הגדול נתן לו מראה של אדם חביב. היה רגע של שתיקה שבו הוא לא דיבר, אני גם כמובן שמרתי על זכות השתיקה. לפתע הוא הרים את ידו והצביע על בובת הליצן שהסתכלתי עליה מקודם, "הוא נחמד נכון?", הנהנתי להסכמה, "אף אחד מעולם לא הסתכל עליו כמו שאתה הסתכלת" הוא אמר, חיוכו עדיין על פניו, "כולם אומרים לי שבגלל שפיו מכוון למצב הפוך מחיוך אז הוא לא מתאים להיקרא ליצן", הרמתי את עיני והסתכלתי שוב על הליצן, באמת הפה שלו נתן מראה עצוב יחסית לליצן, מוזר שלא שמתי לב לזה מקודם, "אתה חושב שהליצן עצוב?" שאל אותי הזקן כשהוא מעביר את מבטו במהירות ביני לבין הליצן, סימנתי עם ראשי לשלילה, "אתה לא אוהב לדבר הרבה, נכון?", הנהנתי להסכמה. "טוב" הוא מחא כף, "אז אני מניח שאתה בטח גם לא תרצה לקבל את בובת הליצן במתנה" מיהרתי לתפוס את ידו כשהוא התחיל להסתובב ממני, הוא הסתכל עליי ואני הצבעתי על הליצן. "אז אתה כן רוצה את הליצן?" הוא שאל כשהוא מנסה להסתיר את חיוכו המרוצה, שוב הנהנתי בראשי, מה שהתחיל כבר לגרום לי לכאב ראש. "אז אם ככה" אמר המוכר והוריד את הליצן מהמדף, "הוא שלך" הוא הושיט לי את הליצן ולקחתי אותו, נדהמתי לגלות כמה הבובה הייתה נעימה למגע. יצאתי מהחנות לאחר שהכנסתי את הליצן לתרמילי, מה שהיה די קשה בהתחשב בעובדה שגם ככה הוא היה די מלא. כשיצאתי מהחנות הסתובבתי ונופפתי לשלום למוכר, הוא השיב לי חיוך ואמר לי לשמור על הליצן כמו שצריך, שוב הנהנתי בראשי, אבל הפעם לשניה אחת בלבד, לא הייתי צריך גם כאב ראש בנוסף לרעב ועייפות. השעה הייתה כבר מאוחרת, החושך החליף את האור, רוב האנשים חזרו לבתיהם ולמשפחותיהם. אני נשארתי באמצע הרחוב, רעב ועייף. המשכתי ללכת עוד כמה מטרים, מסתכל מסביב על מקום טוב לשבת בו ולאכול תפוס עסיסי (המשפחה צמחונית, מה לעשות?), לפתע ראיתי עגלה באמצע הרחוב, היא הייתה רתומה לשני טונים גדולים ואפורים. טונים, לאלו מכם שלא יודעים, הם בהמות מסע מפורסמות בעולם הזה, הם הולכים על ארבע רגליים חזקות, יש להם זנב ארוך ופרצוף ארוך במיוחד, בקצה הפרצוף ישנו אף אדום עם שני נחיריים, במעלה הפרצוף ישנם שלושה עיניים, שתי הצדדיות משמשות לראייה, האמצעית לעומת זאת, והקטנה בן השלושה, משמשת ליריקה, אבל לא סתם רוק מגעיל ודביק, לא, אלא רוק שאפשר להגדיר אותו הכי טוב כערס. לרוק הזה יש יכולת צריבה חזקה, מעט מהרוק הזה יכול ליצור חור בגזע עץ, אז כמובן שגם בעורו העדין של בן אדם. למרות שהטונים משתמשים בכוח ההגנה שלהם רק בזמנים שבהם הם מאיימים או מותקפים, זה לא הפריע לאנשים הטובים וההגונים לחסום את העין האמצעית של הטונים על ידי כיסויה בפיסת בד שמתחברת לרתמה שלהם. עד כאן ליכולת ההגנה של הטונים. שיניתי את מה שהיה כתוב בהערות. והקטע של הדיבור עם הקורא היה רק בהתחלה, הוא כמעט ולא קיים בהמשך.
 

Yuli Gama

New member
תגובה

עדיין מעניין, אבל אתה יכול עוד יותר טוב. בערות : 1) בן כמה הילד? בקרוליין, הייתה בעיה מסוימת לתת אימון בהתנהגות הילדה, כי היא הייתה יותר מדי "בוגרת". קרוליין הייתה בת 12. אם אין מטרה לגילו הצעיר של דין, הגיל פוגם באמינות הסיפור. בסופו של דבר , ההחלטה היא שלך, אבל אני לא קונה התנהגות כל כך בוגרת מילד בן שש. (המלצה, תשאל כמה אנשים. בפורום ומחוצה לו. הקטע מספיק קצר כדי שישמחו להגיב. אם אני היחידה שלה זה מפריע, תחליט בעצמך, אבל אם לא, אולי כדי שתשקול לבגר אותו בכמה שנים) 2) אמרתי לך את זה קודם, ואומרת לך שוב. תתכנן קדימה. באיזה מקבילה של תקופה מתרחש הסיפור. באיזה עולם מתרחש הסיפור (עתיד, היסטוריה חלופית, כוכב אחר, פנטזיה) אתה לא יודע (תקן אם אני טועה) וזה מורגש. אולי לך זה לא נראה חשוב, אבל עובדה שפעם שניה מישהו מעיר לך על כך. תשב שעה –חצי שעה. תחליט על קו זמן ומקום, על מציאות מסוימת. אתה לא חייב לספר לנו עליה, אבל סמוך עלי, בסיפור יורגש ישר שיש לך תמונה ברורה מול העינים. 3) בקשר לחלק השני. יפה, מעניין , ואז פתאום, משום מקום, זינק עלי סמרף. בחייך. ועכשיו, אותו דבר בגישה אחרת. אם אתה מציג בעל חיים שלא קיים בעולמנו בשום אופן, ואני חוזרת על זה, בש-ו-ם א-ו-פ-ן אל תתאר אותו לקוראים. תגיד שם, תגיד גודל, שהילד יגיב אליו כאל משהו שהוא מכיר. אף דמות לא עוצרת ואומרת "ובכדור הארץ, יש דבר כזה מכונית, זה יצור מסוכן מאוד..." אני לא מבקרת את זה שאתה ממציא יצורים (אבל ראה "סמרף" ו הערה 2) פשוט תציג אותם לקורא בצורה שהקורא יוכל לאכל אותם. כחלק מהסיפור, ולא כמידע שנשפך אליו משום מקום. יש עוד המשך? נ.ב אתה משכתב? אתה רוצה להביא מאוחר יותר גם פרקים משוכתבים? אם כן, אתה כבר מכיר את הנוהל, תיצור קשר איתי או עם ריוונדל ואנחנו נשרשר ונקפיץ
. נ.ב נו, איפה ההמשך?
 

avivs

New member
חלק 3

טיפסתי לתוך העגלה, אבל לא לפני שהעברתי מבטים על הרחוב, לא נראה שהיה מישהו ששם לב למה שקורה מחוץ לגבולות ביתו. מצאתי את עצמי יושב בין ערמות של בדים, לפי המגע שלהם הבנתי שמדובר פה על בדים יקרים, בדים על רמה, אבל לא היה זה בראש מעיניי להתחיל לחקור את הבדים הללו, הייתה לי בטן מקרקרת לטפל בה. פתחתי את התרמיל הכחול שלי, הוצאתי משם את התפוח העסיסי שחשקתי בו והתחלתי לנגוס בו במהירות. לא עברה דקה והתפוח העסיסי הפך להיות שארית קטנה של תפוח עסיסי. מכיוון שהייתי במצב רוח טוב לאחר אכילת התפוח, החלטתי לתת את השרידים לשני הטונים הנחמדים. ירדתי מהעגלה והלכתי אליהם, הם הסתכלו עליי במבט תמהה, או אם תרצו, מבט של טונים. הראיתי להם את שארית הפרי והאוזניים הארוכות והמצחיקות שלהם התרוממו, קירבתי את שארית הפרי לפיו של הטון הימיני, הוא נגס בשמחה והשאיר משארית הפרי, חצי שארית פרי. את החצי הנותר נתתי לטון השני, שנראה היה שחשש לרגע שחברו יקבל את הכול ולו לא יישאר דבר. לאחר שסיימתי להאכיל את הטונים הנחמדים, חזרתי לשבת על העגלה. פיהוק עמוק סימן לי שהעייפות אצלי חזקה, ומכיוון שלא היה לי את הכוח ללכת ולחפש מקום אחר לישון בו, שמתי את ראשי על כמה בדים, לקחתי עוד כמה בדים שהיו ליד והשתמשתי בהם כשמיכה. תוך מספר קצר של דקות כבר נרדמתי, אני זוכר שחלמתי את החלום הרגיל שלי, החלום שבו אני ואבי עוזבים את הבית, שנינו ביחד לוקחים את הדברים שלנו, עולים על שני טונים שחורים ומהירים ויוצאים לעבר המדבר המסתורי, משאירים את כל הבעיות מאחורינו, את אמי הנוראה, סבי האיום, הכול נשאר בעבר ואנחנו ביחד, אב ובנו, יוצאים לנו אל העתיד. אני לא בטוח כמה זמן ישנתי, אני רק זוכר שהשמש החזקה של המדבר סנוורה אותי כשהורדתי לבסוף את ידיי מעל פניי. לקח לי כמה שניות להיזכר שעזבתי אתמול את הבית ועכשיו אני נמלט, מה שלא הצלחתי להבין לעומת זאת, היה הסיבה לכך שאני כל הזמן קופץ. מבט מסביב הזכיר לי את העגלה עם הבדים ואת שני הטונים הנחמדים, נרגעתי לרגע, לפחות אני יודע איפה אני. אבל רק שניה, הסיבה היחידה שבגללה אני מרגיש כאילו אני קופץ חייבת להיות, אוי לא! העגלה נוסעת לאן שהוא! ואני עליה!. קמתי במהרה לאחר שהעפתי את ערמת הבדים מעליי, השמש סנוורה אותי בחוזקה והרגשתי סחרחורת קלה. פתחתי את עיניי שוב באיטיות, נותן להם זמן להתרגל לאור החזק. לאחר שהמשימה הזו הושלמה, העברתי מבט על סביבתי, את מה שנגלה לפני אפשר לסכם במילה אחת, מדבר. חול, כמה הרים מסביב, שמש חזקה, שמים כחולים, שום נפש חיה בסביבה, כן, אני במדבר. מה שבעצם לא אמור להפתיע אותי, הרי יותר משמונים אחוזים מהעולם הזה זה מדבר אחד גדול. התרוממתי במקומי, או יותר נכון ניסיתי, קפיצה נוספת של העגלה גרמה לי למעוד אחורנית ולחבוט את ראשי בדופן העגלה הקשיח, שפשפתי את ראשי בחוזקה עד שהכאב כמעט וחלף. לאחר מכן נעמדתי על ארבע, הסיכוי למעוד הוא נמוך יותר כך, חשבתי. התקדמתי לחלק של העגלה בו אמור לשבת האדם שמסיע את העגלה, מנהל העגלה נהגתי לקרוא לאנשים האלו. הרמתי את ראשי כשאני משתמש בשתי ידיי שהיו מונחות על דפנות העגלה ליציבות. מצאתי את עצמי קרוב מאוד לגבו הגדול של המנהל. ממה שראיתי, הוא היה מלא, חינכו אותי ששמן זו מילה לא יפה, מה שהיה די טיפשי כי זה לא כאילו שהייתי משתמש באף אחת מן המילים הללו. אז האיש המלא, שבעצם היה שמן, לבש מה שפעם הייתה יכולה להיות חליפה אפורה ומהודרת, רק שהחליפה הזאת נראתה כמו נייר טואלט של טונים, המחשבה הזו העלתה חיוך על פניי. למנהל היה גם כובע שחור שכנראה נועד להסתיר את השמש מפניו, כי פריט לבוש יפה הוא בטח לא היה. ראיתי שיער ארוך ואפור יורד ממיתחת לכובע השחור, השיער כיסה את כל צווארו וחלק מכתפיו של המנהל. האמת שהשיער שלו הזכיר לי את זנבם של הטונים, חיוך נוסף עלה על פניי. לפתע המנהל הסית את ראשו הגדול הצידה וירק לצד הדרך, רק במזל הספקתי לזוז אחורה ולהתחמק ממבטו. החלטתי שאין זה הזמן המתאים למשוך תשומת לב אל עצמי, אחרי הכול, הפכתי להיות גם נוסע סמוי, בנוסף להיותי נמלט. בקשר לתגובות, אני חושב שההתנהגות של הילד מתאימה לו, ובאמת שאלתי כמה והם הסכמו, רואים פה סגנון דיבור ילדותי והתנהגות ילדותית. אני לא יודע אם קראת את הרואים למרחק, אבל הספר מתחיל שם שהילד בן שש, ושם יש לו דיבור גבוה לגיל שש, אבל זה לא שינה לי, ולא נראה לי שזה גם שינה למליונים שנהנו מהספר. אבל זה אפשרי לעלות את גילו של הילד ל7, למרות שזה לא נראה לי ממש ישנה. ובקשר לעולם, אני יודע בדיוק איך הוא נראה, אני לא כותב קטע מבלי לדעת מה קורה בעשרה קטעים שאחריו. ואת צודקת בקשר לתיאור של החיה, אני אנסה להתאים את זה. אולי משהו כמו, "כמו לרוב הטונים, גם לטונים האלו הייתה פיסת בד על עיינם האמצעית, אני מניח שאף אחד לא רוצה יריקה ארסית היישר לפנים" אבל זה סתם משהו שבא לי עכשיו לראש. אני גם לא אוהב ספרים שישר יש תיאור של הכוכב. לאט, לאט צריך ללמוד על הכוכב ועל התכונות שלו, אין סיבה לשיעור הסטוריה מהיר. ואם ראית את הסרט, "טנק גירל" אז העולם שליהוא בערך כמו בסרט. הסבר לסיבה למה אנשים משתמשים בעגלות ולא בכלי רכב שפועלים על דלק מיוחד, בפרקים הבאים.
 

avivs

New member
תיקנתי, בערך.

השעה הייתה כבר מאוחרת, החושך החליף את האור, רוב האנשים חזרו לבתיהם ולמשפחותיהם. אני נשארתי באמצע הרחוב, רעב ועייף. המשכתי ללכת עוד כמה מטרים, מסתכל מסביב על מקום טוב לשבת בו ולאכול תפוס עסיסי (המשפחה צמחונית, מה לעשות?), לפתע ראיתי עגלה באמצע הרחוב, היא הייתה רתומה לשני טונים גדולים ואפורים. ידעתי שהחיות האלו הם בסך הכול בהמות מסע רגועות, לכן לא חשבתי פעמיים לפני שהתקרבתי לאזור. לפני שעליתי על העגלה הלכתי לאיפה שעמדו הטונים. זוג עיניהם הצדדיות הסתכל ישירות אליי, לא נראה היה שממש משנה להם שאני מתבונן בהם, אבל האמת היא שהטונים שאני רגיל לראות היו הרבה יותר גדולים וחזקים מאלו שהיו לפני, אפשר היה לראות את העצמות שלהם בולטות בצידי גופם האפור, פיסת הבד שהייתה אמורה להסתיר את עינם האמצעית בעלת הרוק הארסי, הייתה מונחת בזלזול. והחמור מכל, החוטם האדום שבקצה האף הארוך שלהם היה יבש, מה שמראה על תנאי מחייה גרועים. ידעתי שבאותו הרגע אין שום דבר שאני יכול לעשות בשביל הטונים, גם קרקור נוסף של בטני זירז אותי לטפל קודם בעצמי. טיפסתי לתוך העגלה, אבל לא לפני שהעברתי מבטים על הרחוב, לא נראה שהיה מישהו ששם לב למה שקורה מחוץ לגבולות ביתו.
 

Yuli Gama

New member
הרבה יותר טוב

אל תשכח גם את ההערה שלו על עולם שרובו מדבר. נ.ב הי! מה הסוגריים האלו עושות שם? נ.ב 2 בלי בדיחות פרטיות. להראות איפה?
?
 

avivs

New member
אז ככה

הגעתי למסקנה שסוגריים זה לא כזה פשע, אבל בכל זאת הם לא כל כך מתאימים פה. ולא ראיתי איפה יש בדיחה פרטית, אם את יכולה להראות לי, תודה. ואולי יש לך רעיון להכניס את הקטע של הרוב מדבר, כי זה די חשוב, זה יכול להיות כאילו הילד חושב את זה לעצמו, לא מסביר משהו לקורא, כאילו: הייתי צריך לצפות שאני אהיה במדבר, הרי יותר מ80 אחוז מהעולם הזה זה מדבר, זה מחשבה שהוא חושב יותר לעצמו.
 

Yuli Gama

New member
אוקי

סוגריים זה די פשע, במיוחד שהם תומכים במידע שהוא בדיחה פרטית. האם חשוב לעלילה או לאיפיון דמות שהוא צימחוני? אם לא, אז למה אתה מציין את זה. אם זה חשוב שרוב העולם מדבר, יותר סביר שהוא ידאג בקשר לזה שיעברו חודשים עד שיגיעו לעיר הקרובה. שידאג, שאם ינטש במדבר לא ימצא יציאה. שיחשוב עך כך שלמד כל חייו שהם חיים בנווה הפורח היחיד באזור, ועכשיו יצא לו לאמת זאת. ממש לא אמין שהוא יתחיל לחשוב מחשבות של הסבר לקורא. נ.ב 1) הליצן חשוב לעלילה? 2) אל תמהר לפרסם. אני באמת אשמח לקרוא את ההמשך. אבל תן לו זמן להתקרר, תשכתב, ואז תפרסם שוב :)
 

avivs

New member
אוקיי2

ביטלתי את הסוגריים. אני עדיין שוקל מה לעשות עם המדבר. והליצן יהיה בעלילה די הרבה, הוא לא קריטי אליה, אבל הוא שם. את בטח יודעת שיש מלא ספרי ילדים שלדמות של הילד או הילדה יש איזו שמיכה או בובה שהם נקשרים אליה, זה אותו דבר. ותמיד אפשר להכניס אותו איכשהו.
 

Guy24Gold

New member
בקשר לגיל של הילד

במשחק של אנדר אנדר הוא בגיל שש, והוא מאוד בוגר יחסית לגילו. אתה תמיד יכול לשלב משהו מיוחד בילד בשביל להסביר את ההתנהגות הבוגרת שלו. (אנדר הרי היה גאון).
 

Yuli Gama

New member
תגובה לתגובה

אוקי, אז הבעיה השניה של עניין של גיל, העולם ידידותי על כך? (ראיתי את טנק גירל, שם כבר היו אוכלים אותו) אל תביא תיאורים של עולם. אבל התיאויק של המשפחה- ארכאי (ימי הביינים) שוק - ארכאי (לא שפה, תיאורים ביחס לתקופה) בגדים-מודרני התנהגות אנשים- מודרנית אין אחידות בתחושת עולם. (ושלא תחשוב שאני קוטלת, זה מעניין, אבל זה לא אומרת שלא צריך לשפר) וחשוב, תימנע מהארות מסוג "בעולם שלנו, אצל החיה הזאת, בעירים של עולמנו" וכו'. אלא אם הילד מספר את הסיפור ליצור מכוכב אחר, הוא לא היה חושב או מתאר בדברים בצורה כזו. אתה לא באמת צריך לשכנע אותנו שכך זה בעולם שלט, אנחנו נאמין, אל תדאג
 
למעלה