התחביר הפנימי של סילוק פרויליין HE-SS
התחביר הפנימי של יידוי אבנים
מאת עמירה הס
פורסם ב - 03/04/2013 02:00
יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות. רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר - לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח.
התנגדות ועמידה (צומוד) מול האלימות הפיסית ובעיקר המוסדית: זהו משפט היסוד בתחביר הפנימי של חיי הפלסטינים בארץ זו. יום יום, שעה שעה, רגע רגע. בלי מנוחה, בלי הפוגה. ולמרבה הכאב לא רק בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) וברצועת עזה אלא גם בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל (בהבדלים אחדים של אופני האלימות וההתנגדות). אבל משני עברי הקו הירוק מצטברים משקעים של מחנק, מועקה, מרירות, חרדה, חרון והשתאות איך יכולים הישראלים להיות כה עיוורים ולחשוב שהאלימות שלהם תחזיק מעמד לנצח.
הרבה פעמים יידוי האבנים בפועל נובע משעמום, עודף הורמונים, חקיינות, התרברבות, תחרות. אבל בתחביר הפנימי של יחסי שולט־זר נשלט - יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים. הרי בני התשחורת יכלו לבחור אופנים אחרים כדי לשחרר הורמונים, במקום להסתכן במעצרים, קנסות כבדים ואף פציעה או מוות.
גם אם הזכות והחובה מולדות, יש ללמוד ולפתח את אופני העמידה וההתנגדות, כלליה וסייגיה (סייג לדוגמה: הבחנה בין אזרחים לנושאי נשק, בין ילדים ללובשי מדים. ועוד סייג: מוגבלותו של הנשק וכישלונותיו בעבר). הגיוני היה שבבתי הספר הפלסטיניים יעבירו לתלמידים שיעורים בסיסיים בהתנגדות: איך לבצע פעולות חומה ומגדל המוניות בשטח C; איך להתנהג במקרה של פשיטה צבאית על הבית; השוואה בין מאבקים נגד הקולוניאליזם בארצות שונות; איך להשתמש בווידיאו כדי לתעד את אלימות נציגי המשטר; שיטות לעייף את המערכת הצבאית ונציגיה; יום גיוס שבועי לעבודה באדמות שמעבר לחומת ההפרדה; איך לזכור פרטים של החייל שהשליך אותך כפות על רצפת הג'יפ - כדי להגיש אחר כך תלונה; מהן הזכויות בחקירה ואיך להתעקש עליהן גם בזמן אמת; איך להתגבר על הפחד מול החוקרים; ניסיון מימוש המוני של הזכות לחופש התנועה. האמת? אלו שיעורים שלא היה מזיק גם למבוגרים יותר לעבור, אולי במקום תרגילי הסדר, האימונים לפיזור הפגנות ובילוש אחר פוסטים בפייסבוק.
גיוס תלמידי בתי הספר לפני כשנתיים למערכה להחרמת מוצרי התנחלויות נראה אז כמו צעד בכיוון הנכון. אבל הוא נעצר שם, ללא המשכיות, ללא הרחבת ההקשר. והרי שיעורים כאלו היו מתאימים לטקטיקת ההליכה לאו"ם כמו יד לכפפה. מרי אזרחי בדיפלומטיה ועל הקרקע. אז למה הם נעדרים מתוכנית הלימודים הפלסטינית? ההתנגדות המשוערת של המדינות התורמות וצעדי עונשין של ישראל הם חלק משיטות השליטה הזרה - וחלק מההסבר. אבל גם מסיבות של אינרציה, עצלות, תועלת אישית לשכבות מסוימות, שיקולים מוטעים, חוסר הבנה - הרציונל של הרשות הפלסטינית יצר בכמעט עשרים שנה כלל בסיסי אחד - והוא ההסתגלות לקיים. וכך נוצרה סתירה והתנגשות בין התחביר הפנימי של הרשות הפלסטינית לבין זה של עמה.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934
התחביר הפנימי של יידוי אבנים
מאת עמירה הס
פורסם ב - 03/04/2013 02:00
יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות. רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר - לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח.
התנגדות ועמידה (צומוד) מול האלימות הפיסית ובעיקר המוסדית: זהו משפט היסוד בתחביר הפנימי של חיי הפלסטינים בארץ זו. יום יום, שעה שעה, רגע רגע. בלי מנוחה, בלי הפוגה. ולמרבה הכאב לא רק בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) וברצועת עזה אלא גם בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל (בהבדלים אחדים של אופני האלימות וההתנגדות). אבל משני עברי הקו הירוק מצטברים משקעים של מחנק, מועקה, מרירות, חרדה, חרון והשתאות איך יכולים הישראלים להיות כה עיוורים ולחשוב שהאלימות שלהם תחזיק מעמד לנצח.
הרבה פעמים יידוי האבנים בפועל נובע משעמום, עודף הורמונים, חקיינות, התרברבות, תחרות. אבל בתחביר הפנימי של יחסי שולט־זר נשלט - יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים. הרי בני התשחורת יכלו לבחור אופנים אחרים כדי לשחרר הורמונים, במקום להסתכן במעצרים, קנסות כבדים ואף פציעה או מוות.
גם אם הזכות והחובה מולדות, יש ללמוד ולפתח את אופני העמידה וההתנגדות, כלליה וסייגיה (סייג לדוגמה: הבחנה בין אזרחים לנושאי נשק, בין ילדים ללובשי מדים. ועוד סייג: מוגבלותו של הנשק וכישלונותיו בעבר). הגיוני היה שבבתי הספר הפלסטיניים יעבירו לתלמידים שיעורים בסיסיים בהתנגדות: איך לבצע פעולות חומה ומגדל המוניות בשטח C; איך להתנהג במקרה של פשיטה צבאית על הבית; השוואה בין מאבקים נגד הקולוניאליזם בארצות שונות; איך להשתמש בווידיאו כדי לתעד את אלימות נציגי המשטר; שיטות לעייף את המערכת הצבאית ונציגיה; יום גיוס שבועי לעבודה באדמות שמעבר לחומת ההפרדה; איך לזכור פרטים של החייל שהשליך אותך כפות על רצפת הג'יפ - כדי להגיש אחר כך תלונה; מהן הזכויות בחקירה ואיך להתעקש עליהן גם בזמן אמת; איך להתגבר על הפחד מול החוקרים; ניסיון מימוש המוני של הזכות לחופש התנועה. האמת? אלו שיעורים שלא היה מזיק גם למבוגרים יותר לעבור, אולי במקום תרגילי הסדר, האימונים לפיזור הפגנות ובילוש אחר פוסטים בפייסבוק.
גיוס תלמידי בתי הספר לפני כשנתיים למערכה להחרמת מוצרי התנחלויות נראה אז כמו צעד בכיוון הנכון. אבל הוא נעצר שם, ללא המשכיות, ללא הרחבת ההקשר. והרי שיעורים כאלו היו מתאימים לטקטיקת ההליכה לאו"ם כמו יד לכפפה. מרי אזרחי בדיפלומטיה ועל הקרקע. אז למה הם נעדרים מתוכנית הלימודים הפלסטינית? ההתנגדות המשוערת של המדינות התורמות וצעדי עונשין של ישראל הם חלק משיטות השליטה הזרה - וחלק מההסבר. אבל גם מסיבות של אינרציה, עצלות, תועלת אישית לשכבות מסוימות, שיקולים מוטעים, חוסר הבנה - הרציונל של הרשות הפלסטינית יצר בכמעט עשרים שנה כלל בסיסי אחד - והוא ההסתגלות לקיים. וכך נוצרה סתירה והתנגשות בין התחביר הפנימי של הרשות הפלסטינית לבין זה של עמה.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934
