השף
היא תמיד אהבה לצלם.
זה התחיל בבת מצווה, בה קיבלה לראשונה מצלמה אמיתית, המינולטה הקטנה שלה, עם עדשת 50 ממ, ציוד בסיסי אבל אותה זה לא הטריד, היא פשוט התחילה לצלם.
צילמה בהיסוס, בזהירות, ניסוי ותהייה, ולאט לאט בביטחון, בדיוק, ידעה מה היא רוצה לקלוט, איך לארגן את הפריים, ואיך לשלוט במצלמה למקסם את התוצאה.
אבל תמיד היה לה נוח להתבונן מהצד. להיות זאת שמאחורי העדשה, שלא נכנסת אף פעם לפריים.
לבחור פילם, לקלוט את הניואנסים, את האווירה, לכוון צמצם, לפקס עדשה וללחוץ.
היא שאבה עונג עצום מהתמונה, כשהלכה והתהוותה בתוך גיגית של כימיקלים, כשקווי המתאר החלו מתגבשים בתוך הנוזל והנייר קם לחיים.
הימים חלפו, האמצעים השתכללו, הפילמים התחלפו בחיישנים, וכולם נכנסו לשיגעון הצילום.
היא לא מאלה, אין לה פייס, היא לא מצייצת, בכלל עברה לסמרטפון כי קיבלה מתנה. אבל התשוקה לצילום תמיד הייתה ונותרה, בינה לבין עצמה.
בכל זאת פתחה חשבון לשיתוף תמונות. אמנם היא לא מאלה, צילמה בעיקר לעצמה, מדי פעם לעבודות מוזמנות, פה ושם תערוכה באיזו גלריה, אבל הטלפון הנייד שכל הזמן נשלף, לא חדל מלצלם, והשיתוף חיש מהר הפך למעין בלוג פעיל בזירת הצילום הגלובלית.
מדי פעם, כשהייתה במצב רוח אחר, חמקמק, כזה שיש בו גם קצת נרקיסזם, צילמה את עצמה. פתאום, כשהיא השולטת, כשהיא היוצרת של התמונה, הרגישה שהיא יכולה מעט להחשף, לתת צוהר לנוכחות שלה.
אז עוד לא קראו לזה ׳סלפי׳, והרשת טרם קרסה תחת עומס הסגידה העצמית נטולת הפרופורציות, והיא אהבה את עצמה כך יותר, למדה דרך הפורטרטים שלה, לראות את עצמה כאובייקט נחשק ולחיות בשלום עם גופה.
הוא נתקל בצילומים שלה כששוטט איזה ערב במרחבי הרשת, סתם כך, ללא מטרה. דילג מפרופיל לפרופיל, מאלבום לאלבום, וכך הגיע במקרה לאלבום שלה.
הצילומים סיקרנו אותו, והחל מתעמק, פה טבע דומם, שם איזו סצנה אורבנית, אולי היא חובבת אומנות? תהה כשניסה ללמוד קצת מי היא מהפרופיל הריק שלה.
לא פרטים מזהים, לא אתר אינטרנט, וגם לא הייתה בו תמונה. רק שם.
אז החליט להגיב על אחד הצילומים שלה, ולראות אם תתפתח שיחה.
היא השיבה כעבור מספר ימים, במבוכה קלה, מודה על המחמאות ומסוייגת באופן התנסחותה.
זה משך אותו הלאה, להעמיק ולחפש, בין מאות התמונות המרהיבות והמעניינות, מצא את מה שביקש.
פה חלק מפניה, שם חלק מדמותה,
תמיד רק חלק, וקצת נסתר,
ופתאום מישירה מבט לעדשה.
אז התחיל לפזר לה מילים.
מילים מתעניינות
מילים שואלות
מילים.
מושך אותה למלכודת הדבש שלו, כאילו קרא אותה, וידע שמילים הן הדרך אליה.
זה התחיל להיות לה נעים, המילים שלו.
בהתחלה ענתה לו בנימוס, מסויגת אבל מגיבה.
אחר כך כבר הסתקרנה.
נכנסה לאלבום שלו.
הוא שף מסתבר, הרבה צילומי אוכל, הפקות מושקעות.
אסתטיות.
מעוררות.
אז פיזרה אצלו מילים משלה,
מילים.
ערב אחד, ישבה וגלשה, והשאירה אצלו איזו מילה.
הוא ענה לה מיד. לכד אותה במהירות תגובתו, לא איפשר לה להתחמק.
השיבה לו, פניו היפים ניבטים אליה מהפרופיל שלו. צעיר להכעיס, מצליח, בוטח בעצמו...
הוא לא ביזבז זמן מיותר, מיד כתב לה את ה׳פייס׳ שלו.
ענתה לו שהיא לא שם.
היא מעידן אחר, תקופת האבן.
הוא לא הרפה.
׳מה עם ווטסאפ?׳ שאל מיד, והוסיף את המספר שלו.
היא השתתקה.
נעלמה מיד למקום המבטחים שלה, חזרה לקונכיה.
סגרה את האלבום.
התנתקה.
אחר כך, בלילה מאוחר, כשכל הבית כבר נם את שנתו, נכנסה שוב.
וגילתה
הפתעה.
הוא עבר אצלה באלבום, חפר, נבר, תמונה אחרי תמונה, ב׳רוורס׳ כרונולוגי, מתמיד, פישפש בתמונה אחרי תמונה, ובכל פעם שנתקל בתמונה של פניה או גופה, הגיב.
לפעמים השאיר מילה שלמה, לפעמים רק אות. אך כשהתחילה לתהות מה הפשר, הסתקרנה לפענח את המסר, גילתה שהן כולן מתחברות יחדיו למשפט אחד בהמשכים.
כתב לה:
את
מ
ס
קר
נ
ת
או
תי
....
אחר כך כתב
היו
פ
י
שלך
ל
א
מר
פה
ממני
את
מיוח
ד
ת
ולבסוף כתב
מ
ה
הייתי...
לך.
ענתה לו בצחוק:
׳משעממת עד מוות׳
וקיוותה שבזה תם הדיאלוג.
ענה לה מיד, כאורב לטרף:
׳רוצה לבדוק בעצמי׳
ושאל אם תתקשר אליו בקרוב.
נבוכה, לא ידעה איך לסגת, איך לחמוק מהמלכודת עתה,
וענתה מבלי לחשוב פעמיים:
׳תן לי לישון על זה איזה לילה, או שניים...׳
פניו המחייכים לא משים ממחשבותיה.
האם הוא בכלל קלט באיזה סטטוס נתונים חייה?
הרי הכל שם, בתמונות, מגיח בלי להסתיר, פה ושם אחד הילדים, והנה, פורטרט משפחתי, ושם תמונה שלה עם הבטן הענקית, ממש לפני....
ושם תמונה עם החוקי, שאי אפשר שלא ׳לחבר׳.
התהפכה כל הלילה על מיטתה, חסרת מנוחה, כי הזר ההוא חדר כך פתאום אל תודעתה....
היא תמיד אהבה לצלם.
זה התחיל בבת מצווה, בה קיבלה לראשונה מצלמה אמיתית, המינולטה הקטנה שלה, עם עדשת 50 ממ, ציוד בסיסי אבל אותה זה לא הטריד, היא פשוט התחילה לצלם.
צילמה בהיסוס, בזהירות, ניסוי ותהייה, ולאט לאט בביטחון, בדיוק, ידעה מה היא רוצה לקלוט, איך לארגן את הפריים, ואיך לשלוט במצלמה למקסם את התוצאה.
אבל תמיד היה לה נוח להתבונן מהצד. להיות זאת שמאחורי העדשה, שלא נכנסת אף פעם לפריים.
לבחור פילם, לקלוט את הניואנסים, את האווירה, לכוון צמצם, לפקס עדשה וללחוץ.
היא שאבה עונג עצום מהתמונה, כשהלכה והתהוותה בתוך גיגית של כימיקלים, כשקווי המתאר החלו מתגבשים בתוך הנוזל והנייר קם לחיים.
הימים חלפו, האמצעים השתכללו, הפילמים התחלפו בחיישנים, וכולם נכנסו לשיגעון הצילום.
היא לא מאלה, אין לה פייס, היא לא מצייצת, בכלל עברה לסמרטפון כי קיבלה מתנה. אבל התשוקה לצילום תמיד הייתה ונותרה, בינה לבין עצמה.
בכל זאת פתחה חשבון לשיתוף תמונות. אמנם היא לא מאלה, צילמה בעיקר לעצמה, מדי פעם לעבודות מוזמנות, פה ושם תערוכה באיזו גלריה, אבל הטלפון הנייד שכל הזמן נשלף, לא חדל מלצלם, והשיתוף חיש מהר הפך למעין בלוג פעיל בזירת הצילום הגלובלית.
מדי פעם, כשהייתה במצב רוח אחר, חמקמק, כזה שיש בו גם קצת נרקיסזם, צילמה את עצמה. פתאום, כשהיא השולטת, כשהיא היוצרת של התמונה, הרגישה שהיא יכולה מעט להחשף, לתת צוהר לנוכחות שלה.
אז עוד לא קראו לזה ׳סלפי׳, והרשת טרם קרסה תחת עומס הסגידה העצמית נטולת הפרופורציות, והיא אהבה את עצמה כך יותר, למדה דרך הפורטרטים שלה, לראות את עצמה כאובייקט נחשק ולחיות בשלום עם גופה.
הוא נתקל בצילומים שלה כששוטט איזה ערב במרחבי הרשת, סתם כך, ללא מטרה. דילג מפרופיל לפרופיל, מאלבום לאלבום, וכך הגיע במקרה לאלבום שלה.
הצילומים סיקרנו אותו, והחל מתעמק, פה טבע דומם, שם איזו סצנה אורבנית, אולי היא חובבת אומנות? תהה כשניסה ללמוד קצת מי היא מהפרופיל הריק שלה.
לא פרטים מזהים, לא אתר אינטרנט, וגם לא הייתה בו תמונה. רק שם.
אז החליט להגיב על אחד הצילומים שלה, ולראות אם תתפתח שיחה.
היא השיבה כעבור מספר ימים, במבוכה קלה, מודה על המחמאות ומסוייגת באופן התנסחותה.
זה משך אותו הלאה, להעמיק ולחפש, בין מאות התמונות המרהיבות והמעניינות, מצא את מה שביקש.
פה חלק מפניה, שם חלק מדמותה,
תמיד רק חלק, וקצת נסתר,
ופתאום מישירה מבט לעדשה.
אז התחיל לפזר לה מילים.
מילים מתעניינות
מילים שואלות
מילים.
מושך אותה למלכודת הדבש שלו, כאילו קרא אותה, וידע שמילים הן הדרך אליה.
זה התחיל להיות לה נעים, המילים שלו.
בהתחלה ענתה לו בנימוס, מסויגת אבל מגיבה.
אחר כך כבר הסתקרנה.
נכנסה לאלבום שלו.
הוא שף מסתבר, הרבה צילומי אוכל, הפקות מושקעות.
אסתטיות.
מעוררות.
אז פיזרה אצלו מילים משלה,
מילים.
ערב אחד, ישבה וגלשה, והשאירה אצלו איזו מילה.
הוא ענה לה מיד. לכד אותה במהירות תגובתו, לא איפשר לה להתחמק.
השיבה לו, פניו היפים ניבטים אליה מהפרופיל שלו. צעיר להכעיס, מצליח, בוטח בעצמו...
הוא לא ביזבז זמן מיותר, מיד כתב לה את ה׳פייס׳ שלו.
ענתה לו שהיא לא שם.
היא מעידן אחר, תקופת האבן.
הוא לא הרפה.
׳מה עם ווטסאפ?׳ שאל מיד, והוסיף את המספר שלו.
היא השתתקה.
נעלמה מיד למקום המבטחים שלה, חזרה לקונכיה.
סגרה את האלבום.
התנתקה.
אחר כך, בלילה מאוחר, כשכל הבית כבר נם את שנתו, נכנסה שוב.
וגילתה
הפתעה.
הוא עבר אצלה באלבום, חפר, נבר, תמונה אחרי תמונה, ב׳רוורס׳ כרונולוגי, מתמיד, פישפש בתמונה אחרי תמונה, ובכל פעם שנתקל בתמונה של פניה או גופה, הגיב.
לפעמים השאיר מילה שלמה, לפעמים רק אות. אך כשהתחילה לתהות מה הפשר, הסתקרנה לפענח את המסר, גילתה שהן כולן מתחברות יחדיו למשפט אחד בהמשכים.
כתב לה:
את
מ
ס
קר
נ
ת
או
תי
....
אחר כך כתב
היו
פ
י
שלך
ל
א
מר
פה
ממני
את
מיוח
ד
ת
ולבסוף כתב
מ
ה
הייתי...
לך.
ענתה לו בצחוק:
׳משעממת עד מוות׳
וקיוותה שבזה תם הדיאלוג.
ענה לה מיד, כאורב לטרף:
׳רוצה לבדוק בעצמי׳
ושאל אם תתקשר אליו בקרוב.
נבוכה, לא ידעה איך לסגת, איך לחמוק מהמלכודת עתה,
וענתה מבלי לחשוב פעמיים:
׳תן לי לישון על זה איזה לילה, או שניים...׳
פניו המחייכים לא משים ממחשבותיה.
האם הוא בכלל קלט באיזה סטטוס נתונים חייה?
הרי הכל שם, בתמונות, מגיח בלי להסתיר, פה ושם אחד הילדים, והנה, פורטרט משפחתי, ושם תמונה שלה עם הבטן הענקית, ממש לפני....
ושם תמונה עם החוקי, שאי אפשר שלא ׳לחבר׳.
התהפכה כל הלילה על מיטתה, חסרת מנוחה, כי הזר ההוא חדר כך פתאום אל תודעתה....