השנה שלי
שלום לכולם. האמת שאני מנסה להבין למה אני כותבת כאן. הרי ניסיתי להתרחק מהפורומים הרבה זמן בלי שום הודעה. אולי זה בגלל שכמו שהחבר שלי אמר, אני צריכה להיות במקום שיתמוך בי. כל כך הרבה שינויים: ) נתחיל בזה שאני עובדת כבר שנה וחצי במקום עבודה מסויים בצורה מאוד אינטנסיבית, מה שהביא אותי לתשישות פיסית ונפשית. אני בתהליכי חיפוש עבודה, ואני חושבת שאני יודעת באיזה תחום , אבל אני לא בטוחה מה אני רוצה. כי אני דווקא נהנית מהתוכן של העבודה הקיימת. מבחינת המסביב - יש בעייתיות. אני רוצה עבודה שתכוון אותי לקריירה, ושאני אלמד ממנה, כמו שלמדתי מהעבודה הזו, אבל כל כך הרבה דברים מעניינים אותי, ופשוט לא הולך לי. משפחתי כרגע בתהליכי מעבר מדירה שחיינו בה 20 שנה , דירה שבה חווינו הרבה זעזועים ושינויים, לדירה חדשה, עם משפחה חדשה (אמי התחתנה) וזה מהלך טוב. מבחינתי, זה אומר פחות פרטיות אבל הידיעה שאמי תהיה מאושרת, ובכלל נתחיל ממקור טוב של אהבה זה מחזיק אותי עד ינואר. אני מתכננת לפתח יותר את התחביבים שלי, כמו שחייה, ולחזור לדברים שזנחתי במהלך השנה האחרונה. בינואר, אני עוברת לגור עם החבר שלי. מעולם לא גרתי מחוץ לבית, העצמאות זה משהו שמהותי לי כבר הרבה שנים, ואף פעם לא הצלחתי ליישם. בכלל, אני מרגישה שאני אצליח להתפתח יותר כשאני אצטרך לעשות דברים לבד או איתו ואהיה פחות נתונה למחשבות של אחרים. העניין הוא שכבר שנים אני מנסה להפחית ברמות הפחד שלי. אני כבר הרבה פחות פוחדת להיות לבד, אבל המילה "לבד" היא מילה שמדאיגה אותי מצד אחד, אבל מצד שני, כבר שנים שאני סותרת במעשיי את ה"ביחד". זה לא קורה לי איתו. זה כן קורה לי למשל שאני רוצה ליצור קשר, אבל יהיה לי מאוד קשה להרים את הטלפון. או שאני רוצה לדבר עם אנשים מהעבר, ואני כן יוצרת את הקשר ההתחלתי, ואז בורחת מהפחד. ה"עצמי" שלי השתנה מאוד בשנים האחרונות. אני הרבה יותר פתוחה ומשתפת, אבל עניין הטלפונים היה ונשאר הבעיה החמורה שלי שמונעת ממני להתקדם הלאה. אני מכירה מישהי כבר המון זמן, ואנחנו תמיד נפגשות ואני מאוד אוהבת אותה. אבל הפחד שלי (בעצם מכלום) גורם לי לא להתקשר. לפני כשבועיים אחרי יומיים שכל הזמן פחדתי להתקשר, אמרתי- אני מתקשרת, ולא איכפת לי מכלום. היא הייתה בהלם. דיברנו איזה שעה וכל כך נהננו, ולא הבנתי למה לעזאזל פחדתי. אני מנסה להבין כבר הרבה זמן מאיפה נובע הפחד. האם זה איך יראו אותי, האם זה האם יקבלו את דברי, האם יתנו לי. אולי זה פשוט ניתוח יתר: ). בטח יש עוד דברים , אבל הניתוח הזה מעולם לא עזר לי. להפך, המחשבות השליליות הן המוקד שאני מנסה להפוך אותך לחיוביות כבר הרבה זמן בכדי לשבור את החומות. בכל אופן... אני רואה שזרימת הכתיבה שלי חזרה אחרי הרבה זמן ללא השראה, אבל אני בכל זאת אסיים לעכשיו. צריכים לישון מתישהו! אני.
שלום לכולם. האמת שאני מנסה להבין למה אני כותבת כאן. הרי ניסיתי להתרחק מהפורומים הרבה זמן בלי שום הודעה. אולי זה בגלל שכמו שהחבר שלי אמר, אני צריכה להיות במקום שיתמוך בי. כל כך הרבה שינויים: ) נתחיל בזה שאני עובדת כבר שנה וחצי במקום עבודה מסויים בצורה מאוד אינטנסיבית, מה שהביא אותי לתשישות פיסית ונפשית. אני בתהליכי חיפוש עבודה, ואני חושבת שאני יודעת באיזה תחום , אבל אני לא בטוחה מה אני רוצה. כי אני דווקא נהנית מהתוכן של העבודה הקיימת. מבחינת המסביב - יש בעייתיות. אני רוצה עבודה שתכוון אותי לקריירה, ושאני אלמד ממנה, כמו שלמדתי מהעבודה הזו, אבל כל כך הרבה דברים מעניינים אותי, ופשוט לא הולך לי. משפחתי כרגע בתהליכי מעבר מדירה שחיינו בה 20 שנה , דירה שבה חווינו הרבה זעזועים ושינויים, לדירה חדשה, עם משפחה חדשה (אמי התחתנה) וזה מהלך טוב. מבחינתי, זה אומר פחות פרטיות אבל הידיעה שאמי תהיה מאושרת, ובכלל נתחיל ממקור טוב של אהבה זה מחזיק אותי עד ינואר. אני מתכננת לפתח יותר את התחביבים שלי, כמו שחייה, ולחזור לדברים שזנחתי במהלך השנה האחרונה. בינואר, אני עוברת לגור עם החבר שלי. מעולם לא גרתי מחוץ לבית, העצמאות זה משהו שמהותי לי כבר הרבה שנים, ואף פעם לא הצלחתי ליישם. בכלל, אני מרגישה שאני אצליח להתפתח יותר כשאני אצטרך לעשות דברים לבד או איתו ואהיה פחות נתונה למחשבות של אחרים. העניין הוא שכבר שנים אני מנסה להפחית ברמות הפחד שלי. אני כבר הרבה פחות פוחדת להיות לבד, אבל המילה "לבד" היא מילה שמדאיגה אותי מצד אחד, אבל מצד שני, כבר שנים שאני סותרת במעשיי את ה"ביחד". זה לא קורה לי איתו. זה כן קורה לי למשל שאני רוצה ליצור קשר, אבל יהיה לי מאוד קשה להרים את הטלפון. או שאני רוצה לדבר עם אנשים מהעבר, ואני כן יוצרת את הקשר ההתחלתי, ואז בורחת מהפחד. ה"עצמי" שלי השתנה מאוד בשנים האחרונות. אני הרבה יותר פתוחה ומשתפת, אבל עניין הטלפונים היה ונשאר הבעיה החמורה שלי שמונעת ממני להתקדם הלאה. אני מכירה מישהי כבר המון זמן, ואנחנו תמיד נפגשות ואני מאוד אוהבת אותה. אבל הפחד שלי (בעצם מכלום) גורם לי לא להתקשר. לפני כשבועיים אחרי יומיים שכל הזמן פחדתי להתקשר, אמרתי- אני מתקשרת, ולא איכפת לי מכלום. היא הייתה בהלם. דיברנו איזה שעה וכל כך נהננו, ולא הבנתי למה לעזאזל פחדתי. אני מנסה להבין כבר הרבה זמן מאיפה נובע הפחד. האם זה איך יראו אותי, האם זה האם יקבלו את דברי, האם יתנו לי. אולי זה פשוט ניתוח יתר: ). בטח יש עוד דברים , אבל הניתוח הזה מעולם לא עזר לי. להפך, המחשבות השליליות הן המוקד שאני מנסה להפוך אותך לחיוביות כבר הרבה זמן בכדי לשבור את החומות. בכל אופן... אני רואה שזרימת הכתיבה שלי חזרה אחרי הרבה זמן ללא השראה, אבל אני בכל זאת אסיים לעכשיו. צריכים לישון מתישהו! אני.