המשך פרק 8
קרין ישבה ליד אחד השולחנות בשקם, ולפתע עבר לידה הראל. "הראל!" קראה אליו בחיוך. הראל הביט בה לא מבין והיא הזמינה אותו לשבת מולה. "את צריכה משהו המפקדת?" שאל הראל מעט בסלידה, הוא עדיין לא התרגל ל"קרין החדשה", והיה בספק אם אי פעם יוכל להתרגל. "אתה יודע, הדברים הרגילים, לא הייתי פה הרבה זמן, רציתי קצת להתעדכן" הסבירה לו. הראל הביט בקרין, והרהר, הוא עדיין לא סלח לה על כך שניצלה אותו, וגרמה לו לאבד את בתוליו בזדון. כשהוא ישב מולה והביט ישר בעיניה, כל רגשות הזעם והכעס שהרגיש לפני חצי שנה חזרו אליו בבום, הוא בז לה, שונא אותה, איך היא יכלה לעשות לו זאת? "הראל?" קראה קרין וגרמה להראל להתעשת. "א..א..אני צריך ללכת" גמגם, הלך משם, והותיר את קרין בוהה בדמותו בחוסר הבנה. דניאל החל לנגן בגיטרה לחן קסום ואילו שמש החלה לשיר כשבידה מילות השיר – או יותר נכון המכתב שלה. "שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי/אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי/והסיפור אותו סיפור של מוות ופרידה/שלום, געגועים, להתראות לאהבה/הזכרונות מאחורי ישארו קפואים/חנות של מזכרות תקנה לי כמה חדשים.." שרה שמש בחוסר ביטחון את הבית הראשון של השיר, ובסיומו הגניבה לדניאל מבט מרוצה, זה אכן היה לחן מקסים, למכתב שכתבה לפני כמעט שנתיים. "ובטיסה אל תוך שמיים שצבועים שחור/אני נשבעת אף פעם לא להביט אחור/אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי/אנ'לא בוכה, צועקת, ולא נשברת, לא חוזרת בי/החברים מאחורי ישארו שלך/במילא הם היו תמיד שם ורק בשבילך../" המשיכה שמש לשיר בחינניות. דניאל החל לשיר את הפזמון. "רבות הדרכים לאהוב אותך/ארוכה ביותר הדרך לשכוח/אהבנו עמוק/אהבנו פתוח/אבל הכי בטוח זה מרחוק" שמש הביטה בדניאל מהופנטת. "בכל סיום יש התחלה של משהו חדש/ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש/האהבה שלך אליי הייתה לאזיקים/סגורה בתוך קופסא/נשארת תלויה כמו בובת חוטים/הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן/רבות הדרכים וארוכות אבל לאן?/" את הפזמון הפעם שרו השניים ביחד. "רבות הדרכים לאהוב אותך/ארוכה ביותר הדרך לשכוח/אהבנו עמוק/אהבנו פתוח/אבל הכי בטוח זה מרחוק" הראל נכנס למגורי הבנים נסער מאוד, הוא התיישב על מיטתו והחל לבכות. איך הוא יכל לוותר בכזאת קלות? איך הוא שכח את זה כל כך מהר? למרות שזה היה מזמן, הראל נטה לנטור טינה מעט, אך הדבר שקרין עשתה לו לפני חצי שנה, היה הדבר החמור ביותר שיכלו לעשות לו – אחרי רצח. הוא כעס על עצמו, התאכזב מעצמו, הוא לא יכל לשאת את כל הכאב שהצטבר בליבו בשנה האחרונה – בתחילה על איבוד ביתו בחוות שורש, אחר כך על ניפוץ חלום הנישואים עם תמרה, לאחר מכן איבוד בתוליו לקרין, לאחר מכן הבגידה של שירי, הירייה בתמרה, ועכשיו לאחר חזרתה של קרין הכל חזר אליו, כל הפלאשבקים הנוראיים האלו. הראל המשיך לבכות בחוסר אונים כשלפתע נכנסה לחדר תמרה. "הראל מה קרה?" שאל בדאגה והתיישבה מולו. הראל לא ענה לה, הוא קבר את פניו בידיו, לא רצה שתמרה תראה אותו כך. "לכי מפה" בכה. תמרה נשארה לידו, היא הבינה שהוא מתבייש בבכיו. "הראל, זו לא בושה לבכות, כל אחד בוכה לפעמים, זו הדרך הכי טובה לפרוק את העצבים" ניסתה לעודדו. אך הראל המשיך לבכות, המשיך להתפרק. תמרה הביטה בו עם דמעות בעיניה, למרות שזה לא נראה לעין הראל עדיין היה חשוב לה מאוד. "הראל?" שאלה בקול רועד, הראל לא ענה לה, והמשיך לבכות, והיא בחוסר אונים פשוט חיבקה אותו, את החיבוק שהיה צריך כל כך הרבה זמן. רני ומאיר ישבו על הספה בסוויטה שלהם במלון. רני נאנח. "אני עייף, הג'ט-לג הזה לא עוזב אותי" התלונן. "תצטרך להתגבר על זה, יש לנו היום את הריאיון ברדיו" הזכיר לו מאיר. "כן.. אין לי כוח בשיט" אמר רני ופיהק. "תצטרך להתגבר על זה, אתה ל יכול להבריז. אגב מה אתה הולך לשיר?" שאל מאיר. "זו הפתעה, את האמת השיר הזה לא נמצא באלבום, גם לא נראה לי שאתה מכיר אותו, אבל תתגבר" טפח רני על שכמו של חברו. "אוקיי, אני אקשיב לשידור ואגיד לך מה דעתי על השיר" הבטיח לו מאיר וחייך אליו. "מה תקשיב לשידור? לא תהיה איתי שם?" שאל רני, ובלע את רוקו בכבדות. "חלי הזמינה אותי אליה" אמר מאיר בחוסר נעימות. רני השפיל את מבטו. "אני מבין" סינן לעברו. "אז תהנה" חייך חיוך מאולץ. שמש ודניאל ישבו בחדר חזרות. "נו שמש.. מה את חושבת על השיר?" שאל דניאל בציפייה. "אל תתלהב מדיי.." שמש אמרה בציניות,"המילים מ-ש-ג-ע-ו-ת אבל הלחן בינוני" היא התאפקה שלא להסגיר את צחוקה אך לבסוף הוא התפרץ. "על מה את צוחקת?" דניאל לא הבין מה היה לא בסדר,"כי הלחן מדהים..האמת שלא ידעתי שמישהו כמוך יכול להלחין כל כך יפה.." היא אמרה בניסיון לא להישמע יותר מדיי נחמדה או סלחנית. "מישהו כמוני?" דניאל התרעם "טוב..אני אקח את זה בתור מחמאה..אני מניח.." הוא אמר וחייך,"כמובן שהפלייבק האמיתי שאני מארגן יהיה עם כלי מיתר וגיטרות ופסנתר..בלדה כזאת.." דניאל אמר וראה את החיוך שעל פניה של שמש גדל. "אתה מדרדר אותי לשיר בלדות?" היא שאלה וצחקקה,"תקשיב, אם שואלים אותך, תגיד שאיזה חברה לשעבר כתבה את זה או משהו.." שמש אמרה בשקט. "שזה בעצם נכון.." דניאל ניסה לא להישמע מתגרה אבל לא בדיוק הצליח,"היה נחמד..אל תהרוס עכשיו.." שמש ביקשה ממנו ואספה את הדברים שלה,"תקשיב..אני חייבת ללכת.." היא אמרה,"ביי.." היא חייכה חיוך קטן ויצאה משם,מותירה אותו עם הרבה מחשבות והרבה חוסר מנוחה. זו הייתה שעת אחר הצהריים וחלי ושמש ישבו בביתן ושקדו על פתרון של תשחץ. "נו חלי? מתי אפגוש סוף סוף את מאיר?" שמש שאלה בציניות כשחיוך רחב פרוש על פניה,"ואני לא מתכוונת למאיר בנאי כן?" היא הדגישה וראתה איך פניה של חלי מסמיקות. "אה..הוא אמור להגיע עוד מעט.." חלי אמרה בביישנות,"אוף שמש הוא כל כך חמוד.." היא חייכה. "או!" שמש קראה בפליאה "סוף סוף שמת לב שיש להמשיך הלאה..סוף סוף נו מור ציון!" שמש הכריזה וצחקקה,"באמת הגיע הזמן.." לפתע נשמע צלצול הפעמון וחלי קמה במהירות וניגשה לדלת,"היי.." היא חייכה בחן והזמינה את מאיר להיכנס. בחדר החזרות התנגן שיר ששירי מאוד התחברה איתו בתקופה האחרונה,השיר "שעתיים אחרי" של אפרת גוש תמיד היה מה שהכניס אותה לריקוד סוער ומדהים שהיה בשבילה כמו מעין תהליך מדיטציה. היא המשיכה לרקוד עד שבסופו של השיר היא נפלה על הרצפה בדרמטיות כחלק מהריקוד. הראל שצפה בה,מהופנט מיופיה ומהדרך שבה רקדה, לא רצה שהיא תראה אותו אבל השיעול שלו הסגיר אותו. "הראל?" שירי שאלה כשהתרוממה מהרצפה,"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה,בתקווה שהוא לא יריב איתה שוב. "סתם..עברתי רק במקרה.." הוא ניסה להצטדק,"אבל את רוקדת מאוד יפה" הוא החמיא לה בנימה מסוימת של ויתור. "תודה.." היא אמרה במבוכה והסמיקה מעט,"אתה בסדר?!" היא שאלה בדאגה לאחר שראתה שהוא היה קצת עצוב במשך היום. "האמת שלא.." הראל אמר והחליט,משום מה, להיפתח אליה...