השיר השבועי (לא סופי)
היי, מזה זמן אני שולח לרשימת תפוצה מכובדת מייל שבועי (פחות או יותר...) עם ניתוחים של שירים. לפעמים הניתוח הוא ברמת הטקסט, לרוב אני שם דגש על המוסיקה והעיבוד ועל איך הכל מתחבר. חשבתי שיש מצב שזה יעניין אתכם לקרוא ולהשתתף, אז בואו ננסה... אם תאהבו אני אעשה מאמץ מיוחד בשבילכם
אגב, לא תמיד אני כותב על שירים ישראליים - לפעמים גם על כאלה באנגלית. זה מעניין מישהו, או שנסתפק בישראלים? ------------------------------------------------------ אז היום, ככה בשביל הסיפתח, בחרתי בשני שירים - לא רק אחד. שניהם דואטים, שירי פרידה בין גבר לאשה. באחד יוני רכטר ומזי כהן מספידים את הסטוץ שהיה להם (לא באמת היה להם סטוץ, רק בשיר... אני חושב...), ובשני דניאל סלומון והזמרת דנה עדיני (בת זוגו בחיים) מספרים סיפור פרידה, כל אחד מהזווית שלו. שני השירים מאד שונים במהותם: "דואט" מדבר על סטוץ בין אנשים זרים, האוירה בו מנוכרת, מתסכלת. "רבות הדרכים" מדבר על סיום קשר ארוך יותר, עם משקעים, בו הבחורה עוזבת וגם נראה כאילו היא הרבה יותר שלמה עם הפרידה מאשר הבחור. אז מה בכל זאת משותף לשני השירים? שניהם יפים בצורה משתקת. שניהם מרגשים, כל אחד בדרכו. שניהם מאד אמיתיים. "דואט" כבר נמצא בפנתיאון המוסיקה הישראלית, ואני מאמין שגם "רבות הדרכים" יגיע לשם. זאת הזדמנות להגיד כמה מילים על דניאל סלומון, ויסלחו לי יוני רכטר ומזי כהן, שלא יקבלו התייחסות נוספת לשיר המדהים שלהם. מי שהתחיל בתור הקלידן של אביב גפן תופס במהירות משבצת של אחד הכותבים המעניינים והמעולים שגדלים כאן. באלבום הראשון שהוציא (ב-2002 אם אני לא טועה) היו כמה שירים מצויינים, והוא אפילו נבחר למלחין השנה של אקו"ם. אבל האלבום שהוציא עכשיו שווה האזנה רצינית אפילו יותר. הבחור יודע לכתוב, גם טקסטים וגם לחנים, והנטיה הסיקסטיז'ית שלו רק מחבבת אותו עלי יותר. אני ממליץ לכולכם בחום לחפש איפה הוא מופיע, וללכת לראות. כדאי מאד גם לקנות את האלבום החדש - בהחלט שווה 
בינתיים תקשיבו לשיר שלו. פשוט פנינה. ב-0:29 מתחיל הבית הראשון, בו דנה עדיני מספרת את סיפור הפרידה. היא שרה בגוון בלוזי, תוך שימוש מופלא ונכון בצלילים גרוניים (מאיה בוסקילה עשתה מזה קריירה). את שני הבתים הראשונים מלווים קלידים שנקראים "פנדר רודס". זוהי מקלדת עם צליל מאד אופייני, ואפשר לשמוע אותה הרבה אצל יוני רכטר (כמובן גם בשיר "דואט"). שימו לב איך צליל הקלידים נודד מאוזן לאוזן - שמאל/ימין/שמאל/ימין... זה אפקט הסטריאו הפרימיטיבי אך כל כך אפקטיבי ואופייני של הפסנתר החשמלי העתיק הזה. שימו לב כמה חום יש בצליל של הפנדר רודס. ב-1:37 מתחיל דניאל סלומון לשיר את הפזמון. שימו לב איך העיבוד של השיר נפתח עם שימוש יפהפה בכינורות וצלילי פסנתר שמטפטף עלינו טיפות עדינות מלמעלה, ישר לאזניים. לעומת הבית הבלוזי, הפזמון נשמע ממש כמו בלדה. הסגנון השונה של הבית והפזמון כמו מחדד את ההבדלים בהשקפה של הבחור והבחורה בקשר לפרידה ביניהם. ב-2:05 מתחיל בית נוסף - ופתאום הכל מתנקה. כל הקלידים והכינורות נעלמים ומפנים מקום לטריו סטנדרטי: גיטרה-באס-תופים. דנה עדיני שרה על התחלה חדשה ועל ריחוק, והפלייבק משדר בדיוק את זה. ואז... שימו לב לכינורות שנכנסים ב-2:17. ברגע שדנה מספרת על הכאבים שישאירו בה סימן, הכינורות מגיעים ומספקים את הלחלוחית הנדרשת בזווית העין. הכינורות גם ממשיכים ללוות אותנו בפזמון, החל מ-2:28. הפנתר שוב מטפטף עלינו, והכל מוכן לשיא השיר שמתחיל ב-2:52. מוכנים לגאוניות אמיתית? הנה היא מגיעה. ב-2:52 מתחיל קטע שאי אפשר לקרוא לו "בית" אבל גם לא "פזמון". הוא פשוט שניהם ביחד - מונחים אחד על השני. פתאום אפשר לשים לב שהבית והפזמון בנויים מאותו מהלך הרמוני כמעט בדיוק! אפילו שהבית הוא בלוזי ואינטנסיבי, והפזמון הוא בלדה אוורירית, הם בנויים על אותו בסיס מוסיקלי, וזוהי ממש הפתעה - אפילו לחדי האוזן. וכאן אנחנו מקבלים ישר לפרצוף את החיבור המדהים בין שני הסיפורים - היא שעוזבת ולא בוכה אבל גם לא שוכחת, והוא שמבכה את האובדן אבל מבין שבכל זאת הכי בטוח זה מרחוק. שימו לב איזה יופי, איך כל אחד מהם שר את השורות שלו, אבל לרגע קט אחד הם מתאחדים ושרים את אותה המילה בדיוק. זה קורה ב-3:13. היא שרה "רבות הן הדרכים וארוכות, אבל לאן?" והוא שר "אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק". ואיזה מילה שניהם שרים יחד? "אבל". וזה יושב כל כך נכון בקונטקסט של השיר... שיר שכולו "אבל". ויש עוד נקודה קטנה אחת שאני חייב להדגיש. תקשיבו איך דנה מושכת את שורת הסיום שלה ("אבל לאן...") מ-3:13 עד 3:19, ומסיימת אותה בירידה יפהפיה וקורעת לב. מכאן השיר הולך ודועך, עד לסיום המינורי. איזה יופי של שיר. מושלם בעיני. תיהנו!
עמית
היי, מזה זמן אני שולח לרשימת תפוצה מכובדת מייל שבועי (פחות או יותר...) עם ניתוחים של שירים. לפעמים הניתוח הוא ברמת הטקסט, לרוב אני שם דגש על המוסיקה והעיבוד ועל איך הכל מתחבר. חשבתי שיש מצב שזה יעניין אתכם לקרוא ולהשתתף, אז בואו ננסה... אם תאהבו אני אעשה מאמץ מיוחד בשבילכם
בינתיים תקשיבו לשיר שלו. פשוט פנינה. ב-0:29 מתחיל הבית הראשון, בו דנה עדיני מספרת את סיפור הפרידה. היא שרה בגוון בלוזי, תוך שימוש מופלא ונכון בצלילים גרוניים (מאיה בוסקילה עשתה מזה קריירה). את שני הבתים הראשונים מלווים קלידים שנקראים "פנדר רודס". זוהי מקלדת עם צליל מאד אופייני, ואפשר לשמוע אותה הרבה אצל יוני רכטר (כמובן גם בשיר "דואט"). שימו לב איך צליל הקלידים נודד מאוזן לאוזן - שמאל/ימין/שמאל/ימין... זה אפקט הסטריאו הפרימיטיבי אך כל כך אפקטיבי ואופייני של הפסנתר החשמלי העתיק הזה. שימו לב כמה חום יש בצליל של הפנדר רודס. ב-1:37 מתחיל דניאל סלומון לשיר את הפזמון. שימו לב איך העיבוד של השיר נפתח עם שימוש יפהפה בכינורות וצלילי פסנתר שמטפטף עלינו טיפות עדינות מלמעלה, ישר לאזניים. לעומת הבית הבלוזי, הפזמון נשמע ממש כמו בלדה. הסגנון השונה של הבית והפזמון כמו מחדד את ההבדלים בהשקפה של הבחור והבחורה בקשר לפרידה ביניהם. ב-2:05 מתחיל בית נוסף - ופתאום הכל מתנקה. כל הקלידים והכינורות נעלמים ומפנים מקום לטריו סטנדרטי: גיטרה-באס-תופים. דנה עדיני שרה על התחלה חדשה ועל ריחוק, והפלייבק משדר בדיוק את זה. ואז... שימו לב לכינורות שנכנסים ב-2:17. ברגע שדנה מספרת על הכאבים שישאירו בה סימן, הכינורות מגיעים ומספקים את הלחלוחית הנדרשת בזווית העין. הכינורות גם ממשיכים ללוות אותנו בפזמון, החל מ-2:28. הפנתר שוב מטפטף עלינו, והכל מוכן לשיא השיר שמתחיל ב-2:52. מוכנים לגאוניות אמיתית? הנה היא מגיעה. ב-2:52 מתחיל קטע שאי אפשר לקרוא לו "בית" אבל גם לא "פזמון". הוא פשוט שניהם ביחד - מונחים אחד על השני. פתאום אפשר לשים לב שהבית והפזמון בנויים מאותו מהלך הרמוני כמעט בדיוק! אפילו שהבית הוא בלוזי ואינטנסיבי, והפזמון הוא בלדה אוורירית, הם בנויים על אותו בסיס מוסיקלי, וזוהי ממש הפתעה - אפילו לחדי האוזן. וכאן אנחנו מקבלים ישר לפרצוף את החיבור המדהים בין שני הסיפורים - היא שעוזבת ולא בוכה אבל גם לא שוכחת, והוא שמבכה את האובדן אבל מבין שבכל זאת הכי בטוח זה מרחוק. שימו לב איזה יופי, איך כל אחד מהם שר את השורות שלו, אבל לרגע קט אחד הם מתאחדים ושרים את אותה המילה בדיוק. זה קורה ב-3:13. היא שרה "רבות הן הדרכים וארוכות, אבל לאן?" והוא שר "אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק". ואיזה מילה שניהם שרים יחד? "אבל". וזה יושב כל כך נכון בקונטקסט של השיר... שיר שכולו "אבל". ויש עוד נקודה קטנה אחת שאני חייב להדגיש. תקשיבו איך דנה מושכת את שורת הסיום שלה ("אבל לאן...") מ-3:13 עד 3:19, ומסיימת אותה בירידה יפהפיה וקורעת לב. מכאן השיר הולך ודועך, עד לסיום המינורי. איזה יופי של שיר. מושלם בעיני. תיהנו!
