השועלים החדשים בספרות הילדים והנוער
תמיד כתבו על שועלים. מימי אזופוס (המאה החמישית לפני הספירה) ועד ימינו השועל מככב במשלים ובסיפורי עם. הוא אינו שוחר טוב, הוא ערמומי ועם זאת – לא כזה חכם.
והנה, לאחרונה אנו מוצפים בספרי ילדים בהם מתוארים השועלים באור שונה לחלוטין.
הנה רשימה חלקית של ספרים:
Fox's Garden / Princesse Camcam
(ספר ללא מילים כלל, והסיפור מובא באמצעות ציורים יפהפיים בלבד)
שועל / קייט בנקס, הוצאת כנרת
שועל / מרגיט ווילד (איזה שם סמלי!), הוצאת צלטנר
בלתי נפרדים / שרה פניפקר, הוצאת מודן (ספר לנוער)
ומשלנו – פתאום נשבה הרוח / גלית רבא"ד, הוצאת כנרת.
בכל הספרים מצוייר השועל כבעל חיים חמוד, יפהפה ואצילי, אדמוני כשלהבת אש ובעל זנב מפואר (לא סתם חמדו את פרוותו לתפירת מעילים.) ובכל הסיפורים השועל חי בטבע, וגם אם יש לו מגע מסוים עם בני האדם, ומגע חיובי אפילו, בסופו של דבר הוא שב אל הטבע. פרא אציל ובלתי מבוית, בניגוד לקרובו הכלב, שבוית ואולף והפך למשרתו הנאמן של האדם.
האם יש כאן כמיהה רומנטית לשוב אל התמימות של העבר? אל החיים קרוב לטבע?
רמז לכך ניתן אולי בציור שבסוף הספר "פתאום נשבה הרוח". ציור השונה בסגנונו מכל הציורים שבספר, ובו מתוארים שלושת הילדים והוריהם כצלליות הניבטות מחלונות הבתים המוארים. הציור הזה הזכיר לי את הציור של גדי ופלוטו השבים בערב הביתה ("איה פלוטו" שסיפרה לאה גולדברג 1957) וגם את דמות הילדה השחורה של "ארדי" (בית חרושת לג'לי ותמציות אפיה שהוקם במחצית הראשונה של המאה העשרים ושרד עד שנות השמונים של אותה מאה).
על אף הפיתוי בהתרפקות על יפי הטבע ועל אף שהחיים בטבע מהווים את האנטיתזה לתרבות הקניונים, לתרבות הצריכה המופרזת, הבולימית, יש להיזהר שלא ללכת רחוק מידי עם הרעיונות האלה. להזכירכם- התנועה הרומנטית הגרמנית היתה המצע לצמיחת האידאולוגיה הנאצית.
https://korebasfarim.com/2017/07/14/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-77/
תמיד כתבו על שועלים. מימי אזופוס (המאה החמישית לפני הספירה) ועד ימינו השועל מככב במשלים ובסיפורי עם. הוא אינו שוחר טוב, הוא ערמומי ועם זאת – לא כזה חכם.
והנה, לאחרונה אנו מוצפים בספרי ילדים בהם מתוארים השועלים באור שונה לחלוטין.
הנה רשימה חלקית של ספרים:
Fox's Garden / Princesse Camcam
(ספר ללא מילים כלל, והסיפור מובא באמצעות ציורים יפהפיים בלבד)
שועל / קייט בנקס, הוצאת כנרת
שועל / מרגיט ווילד (איזה שם סמלי!), הוצאת צלטנר
בלתי נפרדים / שרה פניפקר, הוצאת מודן (ספר לנוער)
ומשלנו – פתאום נשבה הרוח / גלית רבא"ד, הוצאת כנרת.
בכל הספרים מצוייר השועל כבעל חיים חמוד, יפהפה ואצילי, אדמוני כשלהבת אש ובעל זנב מפואר (לא סתם חמדו את פרוותו לתפירת מעילים.) ובכל הסיפורים השועל חי בטבע, וגם אם יש לו מגע מסוים עם בני האדם, ומגע חיובי אפילו, בסופו של דבר הוא שב אל הטבע. פרא אציל ובלתי מבוית, בניגוד לקרובו הכלב, שבוית ואולף והפך למשרתו הנאמן של האדם.
האם יש כאן כמיהה רומנטית לשוב אל התמימות של העבר? אל החיים קרוב לטבע?
רמז לכך ניתן אולי בציור שבסוף הספר "פתאום נשבה הרוח". ציור השונה בסגנונו מכל הציורים שבספר, ובו מתוארים שלושת הילדים והוריהם כצלליות הניבטות מחלונות הבתים המוארים. הציור הזה הזכיר לי את הציור של גדי ופלוטו השבים בערב הביתה ("איה פלוטו" שסיפרה לאה גולדברג 1957) וגם את דמות הילדה השחורה של "ארדי" (בית חרושת לג'לי ותמציות אפיה שהוקם במחצית הראשונה של המאה העשרים ושרד עד שנות השמונים של אותה מאה).
על אף הפיתוי בהתרפקות על יפי הטבע ועל אף שהחיים בטבע מהווים את האנטיתזה לתרבות הקניונים, לתרבות הצריכה המופרזת, הבולימית, יש להיזהר שלא ללכת רחוק מידי עם הרעיונות האלה. להזכירכם- התנועה הרומנטית הגרמנית היתה המצע לצמיחת האידאולוגיה הנאצית.
https://korebasfarim.com/2017/07/14/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-77/
