הרמזור. הרהורים על מצבנו הקיומי
אתמול קראתי פרק בספר שעשה עליי רושם גדול, ורציתי לספר לכם על זה. תפיסת העולם שלנו, התודעה שאינה תמיד מודעת. כמה שהיא משפיעה על איך שאנו מפרשים את מה שקורה. על התגובות הרגשיות שלנו. על הרעיונות שאנו יכולים להמציא כדי לפתור את הבעיות שלנו. את זיהוי הצרכים שלנו. כמה שהיא מושפעת מהעולם שבו אנחנו חיים. הדברים שסביבנו שכולנו מניחים שהם מובנים מאליהם, שלא היו יכולים להיות אחרת. רובנו חיים במרחב עירוני או כפרי המסודר כפי שהמדינה מסדרת אותו. איך היו הדברים נראים לנו אילו היינו נוודים, בדווים או אסקימואים, הגרים במרחבים פתוחים, במגע מידי עם איתני הטבע, ובעיקר איתם. אילו לא היינו חשים את מגע המדינה והחברה הרגילה לחיות במדינה כל הזמן, עד כדי כך שכבר איננו מסוגלים לחוש בזה. אני מתכוון להשפעת צורת המרחב והזמן שבתוכם אנו מתקיימים. אנחנו מסדרים את חיינו לפי דקות. היממה שלנו מחולקת ל-1440 דקות. השנה שלנו מחולקת ליותר מחצי מיליון דקות. אם אנו מאחרים בחמש דקות לבית הספר, אנחנו נכנסים למערכות עימותים. אם אנו מאחרים בדקה לרכבת, אולי נאחר בשעה לשדה התעופה, אולי נפסיד את הטיסה שלנו, אולי נאבד את הזדמנות חיינו. כל דקה יכולה להיות קריטית. חצי מיליון דקות שיכולות להיות קריטיות כל שנה. השתלטנו על סימני הזמן הטבעיים. המעברים הרכים, ההדרגתיים של זריחת החמה ושקיעתה. שינויי העונות. השתלטנו על התאורה: מנורות ונורות. השתלטנו על מזג האוויר: הבית והמכונית ממוזגי-אוויר. השתלטנו על הנוף: טלוויזיה. השתלטנו על התהליכים הגדולים של כוחות חברתיים ומדיניים. כל שעה פיפסים: הרי החדשות. כל חצי שעה מבזק. המרחב שלנו עשוי קוביות ופסים-פסים. אנחנו חיים בחדרים, בדירות, בבניינים ובבתים, הקרקע מסודרת בפסי דשא, פסי אספלט. על האספלט קווים וקווקווים לבנים. האדמה מסודרת בשטחי חקלאות ובשמורות טבע. גדרות. שבילים מסומנים. הכוחות והחופש שלנו מסומנים בכסף. אם לא אקום בזמן, אם לא אהיה בעבודה מתשע בבוקר עד חמש אחה"צ, אם לא ארוץ במסלול המדויק במבוך שלי, בתזמון המדויק של הסטופר המכתיב את דרכי, לא אקבל את הכסף, הסכום הזה בשקלים ובאגורות, המאפשר לי לקבל את כל הסחורות שאני זקוק להן. הסחורות שהמחירים שלהן מסומנים ומבוקרים על ידי משרדים ממשלתיים ומועצות להגנת הצרכן. כל שירות נמדד בכסף. לתרגום משלמים ומקבלים על פי מספר סימני דפוס. כולל או לא כולל רווחים. לביקור אצל רופא משלמים על פי תעריף ידוע מראש. ולא משנה אם החלמת או לא החלמת, אם זה בשביל משחה לטיפול בשריטה או אם זה בשביל אבחון לסיבוך שיצריך צנתור, שיחרוץ את גורלך לחיים או למוות. הרמזור הוא סמל מושלם לגורלנו המסודר במרחב ובזמן המסודרים בקוביות וברשתות: אור אדום. עצור שתיים וחצי דקות, אל תסטה מהנתיב, אל תשתהה בצומת חמש שניות אחרי חילוף הצבע, מישהו מאחריך צריך את השתיים וחצי דקות האלה, בתוך הנתיב הצר הזה, שבו או שאתה נוסע או שאתה חוסם אותו, הוא צריך להגיע בזמן לרכבת הנוסעת על המסילה, כדי לעלות בזמן על טיסה מספר 123, כדי להגיע לעיר אחרת בארץ אחרת, שבה, בעוד שבע שעות, דודתו אולי תמות בלי לראות אותו, כי אתה חשבת על משהו אחר, כי אתה לא עמדת בספר החוקים של המסלולים, הקווים, הדקות, הצבעים, הפיפסים. מה זה עושה לנו?
אתמול קראתי פרק בספר שעשה עליי רושם גדול, ורציתי לספר לכם על זה. תפיסת העולם שלנו, התודעה שאינה תמיד מודעת. כמה שהיא משפיעה על איך שאנו מפרשים את מה שקורה. על התגובות הרגשיות שלנו. על הרעיונות שאנו יכולים להמציא כדי לפתור את הבעיות שלנו. את זיהוי הצרכים שלנו. כמה שהיא מושפעת מהעולם שבו אנחנו חיים. הדברים שסביבנו שכולנו מניחים שהם מובנים מאליהם, שלא היו יכולים להיות אחרת. רובנו חיים במרחב עירוני או כפרי המסודר כפי שהמדינה מסדרת אותו. איך היו הדברים נראים לנו אילו היינו נוודים, בדווים או אסקימואים, הגרים במרחבים פתוחים, במגע מידי עם איתני הטבע, ובעיקר איתם. אילו לא היינו חשים את מגע המדינה והחברה הרגילה לחיות במדינה כל הזמן, עד כדי כך שכבר איננו מסוגלים לחוש בזה. אני מתכוון להשפעת צורת המרחב והזמן שבתוכם אנו מתקיימים. אנחנו מסדרים את חיינו לפי דקות. היממה שלנו מחולקת ל-1440 דקות. השנה שלנו מחולקת ליותר מחצי מיליון דקות. אם אנו מאחרים בחמש דקות לבית הספר, אנחנו נכנסים למערכות עימותים. אם אנו מאחרים בדקה לרכבת, אולי נאחר בשעה לשדה התעופה, אולי נפסיד את הטיסה שלנו, אולי נאבד את הזדמנות חיינו. כל דקה יכולה להיות קריטית. חצי מיליון דקות שיכולות להיות קריטיות כל שנה. השתלטנו על סימני הזמן הטבעיים. המעברים הרכים, ההדרגתיים של זריחת החמה ושקיעתה. שינויי העונות. השתלטנו על התאורה: מנורות ונורות. השתלטנו על מזג האוויר: הבית והמכונית ממוזגי-אוויר. השתלטנו על הנוף: טלוויזיה. השתלטנו על התהליכים הגדולים של כוחות חברתיים ומדיניים. כל שעה פיפסים: הרי החדשות. כל חצי שעה מבזק. המרחב שלנו עשוי קוביות ופסים-פסים. אנחנו חיים בחדרים, בדירות, בבניינים ובבתים, הקרקע מסודרת בפסי דשא, פסי אספלט. על האספלט קווים וקווקווים לבנים. האדמה מסודרת בשטחי חקלאות ובשמורות טבע. גדרות. שבילים מסומנים. הכוחות והחופש שלנו מסומנים בכסף. אם לא אקום בזמן, אם לא אהיה בעבודה מתשע בבוקר עד חמש אחה"צ, אם לא ארוץ במסלול המדויק במבוך שלי, בתזמון המדויק של הסטופר המכתיב את דרכי, לא אקבל את הכסף, הסכום הזה בשקלים ובאגורות, המאפשר לי לקבל את כל הסחורות שאני זקוק להן. הסחורות שהמחירים שלהן מסומנים ומבוקרים על ידי משרדים ממשלתיים ומועצות להגנת הצרכן. כל שירות נמדד בכסף. לתרגום משלמים ומקבלים על פי מספר סימני דפוס. כולל או לא כולל רווחים. לביקור אצל רופא משלמים על פי תעריף ידוע מראש. ולא משנה אם החלמת או לא החלמת, אם זה בשביל משחה לטיפול בשריטה או אם זה בשביל אבחון לסיבוך שיצריך צנתור, שיחרוץ את גורלך לחיים או למוות. הרמזור הוא סמל מושלם לגורלנו המסודר במרחב ובזמן המסודרים בקוביות וברשתות: אור אדום. עצור שתיים וחצי דקות, אל תסטה מהנתיב, אל תשתהה בצומת חמש שניות אחרי חילוף הצבע, מישהו מאחריך צריך את השתיים וחצי דקות האלה, בתוך הנתיב הצר הזה, שבו או שאתה נוסע או שאתה חוסם אותו, הוא צריך להגיע בזמן לרכבת הנוסעת על המסילה, כדי לעלות בזמן על טיסה מספר 123, כדי להגיע לעיר אחרת בארץ אחרת, שבה, בעוד שבע שעות, דודתו אולי תמות בלי לראות אותו, כי אתה חשבת על משהו אחר, כי אתה לא עמדת בספר החוקים של המסלולים, הקווים, הדקות, הצבעים, הפיפסים. מה זה עושה לנו?