הרי את אסורה לכל נותנייך

[שירה כמים 1959]

הרי את אסורה למיילדייך
הרי את אסורה לכל באייך
הרי את אסורה למשמחייך
הרי את אסורה לכל קוניך
הרי את אסורה לחתולייך
הרי את אסורה לשולחנות החסד ולכל עוגותייך
הרי את אסורה למתפללייך, ושלא תעזי יותר
אבל לעולם לא!
את שומעת?
להשתין בעמידה!

 

[שירה כמים 1959]

*

אני כותבת שיר

על עצב רך בצהריים

ועל עצב שמחמיר

בשעות בין ערביים.

אני כותבת שיר על עצב

ויוצאת לדרכי אל השמחה.





*

אני בוראת מילים מאין

אני שומרת בכדי יין

 

[שירה כמים 1959]

אני כל כך מאושרת
וכל כך אומללה
בוא גשם ורוד
הטעינני חמלה

 

[שירה כמים 1959]

לא ממש הגעתי למקום בטוח
לא ממש מותר לי לנוח לנוח
אבל מה
מתאמצים
מתאמצים לנוח.
איך?
מגרשים את השדים
בנענועי מותן חצופים וחבטות מחבטי פלסטיק
מגרשים את השדים
לעזאזל הם מתרבים כמו זבובים
ככה מתאמצים לנוח
בארץ שירי חיפה

 

[שירה כמים 1959]

לרגע, כאשר ניגבתי אותם,
היו עלי הפוטוס ילדיי הקטנים
ובטני התהפכה מרכות אהבתי.

 

[שירה כמים 1959]

ואם כבר, אז שלא יהיה סתם
בצק נושק בצק נוגע בבצק אחר
מרטיב אותו - שלא יהיה סתם
שיהיה מתוך קרבת נפש אמיתית
שנאפה פה עוגה ראויה
עוגה בריאה לחיך

 

[שירה כמים 1959]

מבעד לתריס העצים הנעים ברוח ברוח
והגשם שלי שבפנים שרוצה לנוח לנוח
מבעד לדלת העץ שנע ברוח ברוח
והרוח שלי שרוצה מאוד לנוח לנוח
והחתול הבא לקבל את נשיקותיי את מילותיי הרכות
את מלוא אהבתי אני נותנת לך תינוק
לך ולעלי הפוטוס

 

[שירה כמים 1959]

גיבורה
הרוח נעה גיבורה
הטנק ענק ויציב
הבונקר עדיין מחכה לך
הטנק ענק ויציב
ורומס

 

[שירה כמים 1959]

סתם, מתגעגעת אלייך, לאה
גולדברג

 

[שירה כמים 1959]

בבית הסוהר, שירה כמים
כתבה שירה,
כמים שפעו המילים ממנה
עוברות דרך הקירות הלבנים
כמו אוקיינוס בשצפו את הסכר.
לא, איש לא יכול היה
מול השירים ששירה כמים
הייתה קשובה לקלוט, בתדר
התת הכרתי הרב עולמי
הצילה את עצמה

 

[שירה כמים 1959]

הבית שלי היום הוא
האהבה שאני נותנת לי
היום הוא הליטופים
שבונים לי את השלד הוא
האצבעות הרכות והחסונות,
המתקתקות על המקלדת, המלטפות
את החתול, כן, גם בבדידותי
הבית שלי הוא עוגן, הוא
הקול הקורא בתוכי:
אלוהים

 

[שירה כמים 1959]

הבור שבקבר איננו חדל להפתיע
אבל מה הייתה ההפתעה
כבר אינני זוכרת

 

[שירה כמים 1959]

הייתי מסתכלת
נכוחא על המציאות
מולך על המציאות
מסתכלת מולך
מפוכחת, אומרת לעצמי,
כמו גשם ערטילאי של שמש רחוקה
הייתי מסתכלת
לא מבינה
מה אני כותבת מילים עכשיו
שלא ברור אם יש חיים במאדים
ושב
הזיכרון ש
איך לא הייתי מסתכלת מפוכחת על המציאות
ועדיין ש
מחכה
להיות בטוחה