הרהורים על חרבן וישועה - ט' באב תשע

sec op

New member
הרהורים על חרבן וישועה - ט' באב תשע

בחברה הישראלית קיים וויכוח על מקומו של תשעה באב בימינו, המצדדים בקיומו של היום כיום אבל (דתיים?) רואים בו מסורת חשובה וזיכרון שעומד ביסודו של קיום העם, אוהבים לצטט את האגדה הידועה לפיה, באחד מסיוריו הגיע נפוליון לבית כנסת ופגש שם יהודים שיושבים על הרצפה ובוכים לאור נרות. שאל אותם לפשר הבכי הנורא, ונענה כי בוכים על בית המקדש שהיה ונחרב, שאל אותם לפני כמה זמן נחרב אותו בית מקדש, והשיבו לו: לפני אלפיים שנה. על כך הגיב נפוליון, "רק עם שיודע לבכות על עברו לאחר זמן רב כל כך, יוכל לשוב ולהיבנות". מרשים באמת כיצד עם זוכר את עברו ושומר את יום האבל כל כך הרבה שנים. אבל רציתי להציע נקודת מבט קצת שונה על עניין המסורת והנצחת האבל לכל כך הרבה שנים, שבא בד בבד עם האמונה והתקווה לבואו של משיח שיגאל מכל היסורים ויום יבא ו'יבנה' לו בית המקדש שיהיה מפואר אף יותר מהקודמים, או אז גם יבא נקם ושילם על כל העוולות שנעשו ביהודים. נדמיין לעצמנו את המצב בו היו שרויים עם ישראל מיד אחרי החורבן. עם ישראל הצליח לשקם את עצמו חלקית לאחר חורבן הבית הראשון וימי השלטון הגדולים שהיו אז, לאחר שבעים שנה בגלות קיבלו אישור לבנות מחדש את בית המקדש ולקבל אוטונמיה, שהתפתחה למלוכה מקומית. בפעם השניה שנחרב בית המקדש, עם כל הסבל וההרג, הגיע גם היאוש הגדול, אנחנו מנסים להקים בית מקדש, אנחנו רוצים לעבוד את אלוהינו, ושוב הכל חרב. אם אלוהים רוצה שהוא יבנה לו את בית המקדש, לנו אין עוד כח להילחם בשבילו. כך נוצר לו המיתוס הגדול של המשיח, מתוך החורבן הנורא שהביא ליאוש הגדול, שהביא לרפיון הידיים, לנו כבר אין את הכוח, אין את היכולת, אין תקומה. לפחות לא מתוכנו, התקומה היחידה שיכולה להיות היא מבחוץ. עם שהיה ביאוש כל כך גדול לא מוצא בתוכו את התקווה, אלא אם כן היא תלויה במשהו חיצוני, יבא האל הגדול וינקום בכולם, ויקים אותנו מחדש ויבנה לנו/לו את בית המקדש. זו התקווה היחידה. תפיסה זו המשיכה גם לאורך הגלות, לא אנחנו יכולים להציל את עצמינו, לא בנו תלוי הדבר, תלויים אנו בחסדי האל/השליטים ששלטו בנו. ברצותם נסבול וברצותם נחיה. עם כל טרגדיה בגלות המשיך עם ישראל לצפות לאותו משיח שיבא ויושיע, אותה תקווה נושנה, היחידה שנותרה מהחורבן, היחידה ששרדה לאורך השנים, לאחר שאבדה האמונה בכוח העצמי וביכולת הפנימית של העם. כוחה של אותה תקווה אכן היה חזק מאוד, שרד לאורך 2000 שנות גלות מלאות סבל וטרגדיה, רדיפות והרג. אבל מצד שני אותה תקווה נושנה, שהטילה את יהבה בישות חיצונית, שיתקה כל ניסיון לתקומה עצמית, לא פותחה אמונה ביכולת הפנימית כעם. בוטלה האחריות העצמית לשיקום, כל המשאבים גוייסו להישרדות, לא לתקומה. נשרוד כעת, כי בסוף יבא משיח ויגאל אותנו מכל הצרות. כך בחסות האמונה במשיח שבא יבוא, שקע לו עם ישראל ביגון ואבל המונצחים בימי צום הפרוסים לאורך כל השנה. במנהגים שונים, כמו בחתונה מריחת האפר ושבירת הכוס, בבית להשאיר אמה על אמה ללא טיח וסיד, איסור שמיעת מוזיקה במשך כל השנה (לדעת הרבה פוסקים) ועוד. והשיא בימי שלשת השבועות - בין המצרים, ותשעה באב שהוא יום אבל לכל דבר, ישיבה על הארץ, בכי וקינות. אכן בהחלט מרשים איך לאחר 2000 שנה, לא שוכחים את אותו החורבן הנורא, זהו חלק מההמשכיות והקיום של העם גם בגלות ובפזורה. אבל בכך יש הרבה מן התלות בעבר והסרת האחריות לעתיד. במקום להיות עם הפנים קדימה, איך אנחנו מוציאים את עצמינו מהמצב, במשך כל כך הרבה שנים ממשיכים להתבוסס בעבר, בלי נסיון לקחת אחריות על עצמינו ולנסות לבנות את העתיד. (כמובן כל זה בחסות האמונה הדתית בבוא המשיח, שיתכן והתפתחה מתוך היאוש הגדול כמו שכתבתי למעלה). התעסקות אובססיבית באסונות העבר לא מועילה יותר מידי לבניית העתיד. צריך לדעת גם מתי להניח לדברים, לא חייבים לשכוח, אך להניח להם, לשמור אותם בצד כחוויה מכוננת, אך להשקיע את המשאבים הנפשיים לבניית העתיד. במקום להישאר עם הראש בעבר, כמה טוב היה וכמה הפסדנו, יש לכוון את הפנים לעתיד, מה נוכל להשיג בעצמינו, מה נוכל לבנות כעם. למסורת ולהנצחת האבל ביחד עם האמונה על בוא משיח, כנראה חלק לא מבוטל בשמירת זהותו של העם היהודי, במשך הרבה שנים זה הדבר ששמר על הזהות, שגרם לא להתייאש מהיהדות ולשמור על הגחלת. אבל אי אפשר להתעלם מהחלק השלילי שבעניין, מכך שבעצם נמנעו כל השנים מלנסות ולשקם את החורבן, מתקיעות במשבר שעבר עלינו, ותחושת חוסר אונים שרק משיח משמים יוכל להצילנו. דוגמה לחשיבה כזו, קיימת בהסטוריה הקרובה יותר. לאחר מלחמת העולם השניה, היו אנשים שחשבו, כיצד צומחים מהאפר, איך מתוך השואה קמים לתקומה? קמו ועשו מעשה, במקום להתאבל כל כך על העולם האבוד, פעלו, לא היה להם זמן מספיק להתאבל, היו עסוקים בלהקים מחדש, מרמת הפרט לקום ולשקם את החיים, להקים משפחות, ארגונים, ועד להקים מדינה. זוהי דוגמא של איך מתוך השבר העמוק מביטים הלאה, איך משקמים, איך אנחנו בכוחות עצמינו יכולים לצאת מהחורבן. עדיין, קיים יום השואה, לא נשכח ולא נסלח, אבל ההתעסקות העיקרית היא לעתיד, לא להתבוסס בעבר הנורא, אל איך לשנות את העתיד. לדעתי זה חלק מהעניין שראו במסורת כמשהו גלותי, שבעצם מעכב ונועד לשמר את מצבו של העם בגלות ומנע ממנו כל השנים את הנסיון לקום מחדש, ולכן העדיפו לשכוח מאותו תשעה באב נצחי, שמסמל את הרעיון שלנו אין את היכולת, צריך ישועה משמים. לכן גם נראה לי שבשנים האחרונות לאחר שנים של תקומה לאחר השואה והקמת המדינה, כשמתחילים להרגיש ששיקמנו את הלאום, חוזרים אנשים ומתחילים להתחבר שוב אל המסורת, ישנה חשיבה חדשה אצל רבים, שאפשר לזכור ולשמור את היום הזה, לזכר אותו חורבן. הפעם מעמדה של זיכרון מאחד ומשמר ולא כהתבוססות בצרות העבר. תפקיד חשוב לה למסורת, היא משמרת ומאחדת, יוצרת זהות משותפת. אך חשוב מאוד לא לתת לה להיות למכשול ומחסום בפני העתיד. לא לפחד משינויים ופעולות, ולא לסמוך רק על המסורת שתוביל אותנו בלי שנכוון את צעדינו בעצמינו. שלא תוביל לרפיון ידיים, ותקיעות בעבר, אלא לזכור את המסורת כמסייעת לבניית העתיד.
 
האמת,

לא התעמקתי. אולי הנצחת החורבן נובעת מפחד נושאי הכתר שאנשים יגלו את האמת. יותר נח להם כך.
 

yoni13077

New member
לא נראה לי שיש קשר

אנשים עושים את זה כמו רוב קיום המצוות, מתוך הרגל ומתוך חינוך וערכים שהתקבעו. בקשר לכל מה שנכתב למעלה - ניתוח מעולה, מה שאפשר להוסיף זה שלגבי רבים אין קשר בין הצער של החורבן לבין הכביכול הפסד של מה שהיה ואיננו. כי הצער על החורבן הוא לא על הפעולה עצמה של החורבן אלא נובע מהתפיסה שכשבית המקדש היה קיים המציאות הרוחנית היתה שונה לגמרי ולא רק כי זה היה מצב הדור ההוא אלא מבחינה רוחנית שמיימית, הרי תמיד לימדו אותנו שמאז חורבן הבית קיימת ירידת הדורות שתיעצר רק בביאת המשיח ובבנין בית המקדש השלישי. ובנקודה הזו כל מי שערכיו "קצת" שונים ולא בדיוק שואף לשלטון הלכה של הסנהדרין ולעולם ערכים של מקדש וכוהנים וקרבנות ומיתות בית דין לא ממש מצפה שזה יחזור בלשון המעטה. דבר נוסף, מה שהזכיר sec op לגבי המעבר מתלות בכוחות עליונים ללקיחת המציאות לידיים ושינויה - אותו כנ"ל נכון גם במיקרו, אדם שמאמין שכל מה שקורה הוא בהשגחה פרטית ושיש לו תמיד למי להתפלל ולמי לקוות יכול בקלות ליפול להיסחפות לחיי מסגרת וקיבעון, לעומת זאת ברגע שהוא מבין שעתידו תלוי אך ורק בעצמו זה אולי בהתחלה יכול להקשרות נפשית אבל בסופו של דבר יוצא מציאות אחרת בה אין מה לעשות אלא לקחת את גורלנו בידינו במקום לקוות למשיחים שיעשו עבורנו את העבודה. וזה כמובן מבורך ביותר..
 

sec op

New member
לגבי הצער על המצב הרוחני

ועל כך שרק ביאת המשיח יביא את הגאולה הרוחנית, זה חלק מההתפתחות. הרי לאחר חורבן בית ראשון לא חשבו שצריך משיח משמים שיחזיר את הרוחניות, אלא יבנו בית מקדש ויקריבו קרבנות. לאחר חורבן בית שני, פתאום כבר אי אפשר לבנות יותר לבד, אלא ירד משמים. מה שחוזר להשערה שלי שכל זה נבע מתוך היאוש הגדול.
 
רעיון נחמד, רק אוסיף

מה שכתבתי כאן בשירושר אחר, ששריפת בית המקדש לא היה האירוע הטראומטי הגדול ביותר של היהודים בישראל בתקופת חורבן הבית, הבעיה העיקרית שלהם היית אובדן העצמאות המדינית, בנוסף לפילוגים העמוקים בין היהודים בתקופה ההיא (חמישה ידועים צדוקים בייתוסים פרושים איסיים וחסידיו של ישו), הפיכת שריפת בית המקדש לטראומתי נעשתה בידי הפרושים שהיו היחידים שבית המקדש היה איכפת להם באמת, השאר התיוונו בכיף. אם ליהודים היה איכפת באמת מבית המקדש הם היו יכולים להוריד גז מהמרד הגדול ולפייס את טיטוס, אבל הם לא ניסו לעשות זאת, ידועים דברי הגמרא על הפסוק משיב חכמים אחור שנאמר על ריב"ז שביקש את יבנה וחכמיה על פני הצלת ירושלים. , אגב, טיטוס לא היה מלך רומא בזמן המרד הגדול והחרבת בית המקדש (הוא ירש את כסא אביו אספסיאנוס רק תשע שנים לאחר מכן), אני כותב את זה כדוגמא לצריבת תודעה של ההמון, להפוך את הסיפור לטראומתי ולספר שמלך רומי הגדול בא במיוחד לירושלים להחריב את המקדש, במקום לספר את האמת על קצין בכיר שנשלח לדכא מרד מקומי של ילידים עזי פנים (משהוא דומה למה שהעיראקים עושים לאמריקנים) אבל לא שזה היה בראש מעייניה של ממלכת רומא הענקית, בכל זאת ישראל לא היותה יעד אסטרטגי מעבר לקבלת רצף טריטטוריאלי נוח עד למצרים ואפריקה, מה שהם היו יכולים להשיג דרך ערביה -כיום ירדן- שגם היית בשליטתם.
 
למעלה