משהו...
מצטערת שאני לא מסוגלת לעודד. הקטע נכתב, למיטב זכרוני, במרץ שנת 2001. לפני כמעט שנתיים. שקרן מי שאמר שהיום כבר לא מתים מאהבה געגועים הם מחלה סופנית. להמונים יש את התסמינים שלה, אבל מעט מאוד אכן חולים בסוג הסופני שלה. זה מתחיל רגוע. למחלה יש תקופת דגירה. הזמן שונה מאדם לאדם. אצל אחד זה לוקח שנים, אצל אחר ימים ספורים. אצלי זה לקח חודשיים וחצי. ואז המחלה מתפרצת. הגעגועים חונקים אותך, לא נותנים לך לנשום. הם מזדחלים אל הלב שלך, מקימים שם בסיס, ומשם יוצאים כל פעם ואוכלים לך משהו אחר בגוף, מתענגים על הטעם שלו, שכל כך משתוקק לאהבה. בסוף, כשלא ישאר עוד דבר, הם יאכלו גם את הלב. סוף. באופן אירוני משהו, זו המחלה הסופנית היחידה שיש לה תרופה. תרופה יקרה וקשה להשגה. המחלה לעולם לא תחלוף מעצמה. התרופה לרוב היא זמנית, מכניסה את הגוף והנפש לעוד תקופת דגירה, עד ההתפרצות הבאה. כי מחלה סופנית, מעצם זה שהיא סופנית, היא גם כרונית. בר מזל מי שהצליח להגיע לתרופה. דוחה במקצת את הקץ. ומי שהצליח להחזיק בתרופה, נפתר מהמחלה הארורה ולא יראה אותה יותר. ומי שלא, ימשיך לא לישון בלילות, ימשיך לראות הכל בשחור ולבן כשהוא רוצה בכל מאודו לראות צבעוני, ימשיך לבכות, ימשיך וימשיך עד שיתמוטט. וכל מה שאתה חושב עליו הוא הגעגועים. בכל שנייה שאתה קיים ונושם כאן, ומתי המחלה כבר תגמור אותך, ויגיע הסוף. השקט. עדיף ככה. שקרן מי שאמר שהיום כבר לא מתים מאהבה. תחזיקי מעמד...