הקשב המפקד/ת!

[ציפלך]

בדרך כלל באות לא מנוקדת בשווא

כמו במובאות שלך: וַיַּדּוּ (שני דגשים), וַיַּגֶּה (שני דגשים), וַיַּבְּשֵׁהוּ (שני דגשים). אבל וְהַמְמַלְאִים ללא דגש.

 

[JeffLebowski]

זאת לא התשובה לשאלה מדוע יש דגש

פתח מקורי (תנועת a קצרה) בהברה לא מוטעמת נשמר רק לפני שווא נח או דגש, אחרת הוא נחטף*, ובהברה מוטעמת הוא מתארך לקמץ. dabar - דָּבָר (התארכות לקמץ) ו-dabarim - דְּבָרִים (התנועה הראשונה נחטפת כי היא רחוקה מהטעם והשנייה מתארכת), לפיכך סביר להניח שפתח יימצא בדרך כלל בסביבה של דגש או שווא נח, אבל זה לא אומר שפתח גורר דגש אחריו כמו שהצעת, הפתח נשמר בגלל הדגש ולא להפך. * יש גם מקרים של פירוק צרור שוואים כמו יַאַסְפוּ שבהם נמצא פתח בהברה פתוחה.

 

[ציפלך]

לא אמרתי שפתח "גורר" אחריו דגש

רק הערתי את תשומת לבך לעובדה (לעובדה!) שאחרי פתח, חיריק וקובוץ נמצא לרוב דגש באות שאיננה מנוקדת בשווא. מדוע הדגש מופיע באופן שיטתי במקומות האלה זו כבר שאלה אחרת. במילה יַאַסְפוּ אין דגש באות א כי היא האות א, ואין דגש באות ס כי היא מנוקדת בשווא.

 

[JeffLebowski]

אז לא הבנתי את הכוונה שלך, סליחה

על השאלה "מדוע בכלל יש דגש אחרי ה"א הידיעה?" ענית "הדגש איננו אחרי ה"א הידיעה אלא אחרי הפתח, כרגיל", ולכן חשבתי שהתכוונת לכך שפתח גורר דגש, אני מתנצל על אי-ההבנה. בקשר ל"יאספו", יש הרבה דגשים באותיות שוואיות אחרי פתח, למשל שַלְּמִי (או בעוד צורות ציווי של נוכחת/נוכחים בבניין פיעל) או הַדְּבָרִים, אין קשר לשווא.

 

[nevuer]

הסבר

http://www.tapuz.co.il/search2009/?...tart=13/9/1999&end=15/05/2011&ppage=25&sort=R

 

[ציפלך]

אתה צודק בדבריך על הדגש באות מנוקדת בשווא

המובאה שלך: הַדְּבָרִים מעניינת בזה שהדגש אחרי הפתח מופיע באות ד ולא (כדגש "קל") באות ב. כמובן של "דגש אחרי פתח, חיריק, קובוץ" יש יוצאים מן הכלל, למשל בצורת הציווי חֹגּוּ שבה הדגש בא אחרי חולם. בכל אופן דגש אחרי פתח, חיריק וקובוץ, כמו אצל ה הידיעה פתוחה (לא ה השאלה המנוקדת לרוב בחטף פתח), או ו ההפוך פתוחה או מם השימוש חרוקה, הוא כמצופה.

 

[ציפלך]

עוד דוגמה קלה

מִדְבָּר, 'שממה, מאמר', ללא דגש באות ד המנוקדת בשווא, אבל עם דגש דחוי ("קל") באות ב, המוקשה בפינו כפי שאנחנו רגילים להקשות אותה למראה נקודה בתוכה. מִדְּבַר, 'מן-דבר', (כמו: מדבר שקר תרחק, שמות כג, ז), בדגש באות ד המנוקדת בשווא, ולכן ללא דגש מיותר נוסף באות ב, המורפה בפינו כפי שאנחנו רגילים להרפות אותה ללא מראה נקודה בתוכה.